הדף היומי מסכת יומא - "ביתו, זו אשתו"

המזוזה והאישה האחרת

גם כאשר הכהן הגדול פורש מביתו הפרטי, לבית שכולו קודש, נשארת תשתית הקודש בחייו "ביתו המיוחד לו", שבמרכזו אשתו היחידה

דב ברקוביץ'

לפני שבוע לימד אותנו אלכס טל על הרקע החברתי-פוליטי לברייתא בדף י א', הדנה בחובת המזוזה בלשכות בית המקדש. אני אתמקד בפן הרעיוני וההלכתי של אותו דיון.

העילה לבירור נרחב של יסודות הלכות מזוזה במסכת יומא – עילה שנראית קלושה למדי – היא האזכור במשנה שמפרישין כהן גדול מביתו ל"לשכת פרהדרין" במקדש שבעה ימים קודם יום כיפור. הברייתא בדף י א', הדנה גם בחובת מזוזה בלשכת הפרהדרין, מובאת על פניה מתוך זיקה אסוציאטיבית לגמרי להלכה זו. מאוחר יותר מתייחסת הגמרא לעוד קטע תתייחס לעוד קטע מהמשנה: מחלוקת בין רבי יהודה וחכמים האם מתקינין לכהן גדול "אישה אחרת... שמא תמות אשתו". שיטת רבי יהודה במשנה, לפיה אכן עושים כן, מבוססת על דרשה על פסוק בפרשת עבודת כהן הגדול במקדש ביום הכיפורים: " 'וכפר בעדו ובעד ביתו' (ויקרא טז, ו') – ביתו, זו אשתו".

על אף שהסוגיה על הלכות מזוזה נראית כמפריעה לזרימה התלמודית סביב המשנה מאז דף ב, הגמרא מצליחה להעמיד בפנינו באופן זה שתי משמעויות שונות למונח "ביתו של אדם" – מה שמאיר באופן מרתק את המשנה עצמה. בהלכות מזוזה ה"בית" הינו מבנה פיזי, בעיקרון חלל מגורים, ההופך על ידי קביעת המזוזה למרחב נורמטיבי וערכי, המעיד אודות הברית בין קובע המזוזה וקהילתו לבין ה'. לעומת זאת, הדרשה של רבי יהודה ש"ביתו – זו אשתו", מתארת "בית" כמרחב אישי, אולי אף פנימי, "בית" שנוכחותו בחוויה הקיומית של אדם קשורה בעצם אישיותו, בצרכיו היסודיים ביותר לאינטימיות ולהמשכיות.

מהו מקומו של אדם

והנה כאשר חוזרים אנו לקרוא את המשנה, והפעם לאור התובנה של מזוזה ואישה כשני יסודות המכוננים את מרחב ה"בית", מוצאים אנו ששניות זו נמצאת כבר שם. מחד, נקבע ש"מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין", כאשר למילה "מביתו" משמעות של ממקום מגוריו, ומאידך, " 'וכפר בעדו ובעד ביתו' – ביתו, זו אשתו". קריאה זו מלמדת שהמשנה מבקשת לתאר שתי תנועות הפוכות של הכהן הגדול לקראת שליחותו – מחד הפרשה והרחקה מחלל חייו האישי, כתנאי הכרחי להתקרבות לחללו של מקדש; ומאידך, החובה לשאת בתוכו אל תוך עבודתו במקדש את "ביתו – זו אשתו". זאת, כיוון שאף בשעה הנעלה והנשגבה הוא חייב לכפר בעד המציאות האישית היסודית שבחייו, כתנאי למעשה הכפרה שהוא מחויב לעשותו עבור הכוהנים ועבור כלל ישראל.

קריאה חדשה זו של המשנה מעוררת שאלה נוקבת. בסוף פרשת 'בהעלותך', שקראנו יחד עם לימוד הדפים הראשונים של מסכת יומא, מרים ואהרון מוכיחים את משה על כך שאינו ממלא את חובותיו כלפי אשתו בגין שליחותו כנביא ה' וכמנהיג העם. בתגובה לביקורת זו מופיע כבוד ה' "פתאום", ובדברי תוכחה מבחין בין דרגתו של משה לבין דרגתם של כל שאר הנביאים שיהיו בעתיד בישראל. בין היתר אומר ה' לאהרון ומרים, "לא כן עבדי משה, בכל ביתו נאמן הוא" (במדבר יב, י'). כלומר, בכדי לקיים את שליחותו המיוחדת כצינור להורדת התורה לארץ ולעם, משה חייב לפרוש מ"ביתו – זו אשתו". רק כך יוכל להיכנס לבית אחר, "ביתי", הוא בית ה', אליו הוא נאמן באופן מושלם. שיטת ריש לקיש שבדף ג ב' רואה בעלייתו של משה להר סיני למפגש פנים-אל-פנים עם השכינה מודל להפרשת הכהן הגדול "מביתו" כהכנה לכניסה לבית ה'. האם משה מהווה דוגמא לכהן הגדול גם במובן של פרישות מ"ביתו – זו אשתו"? האם המשך הקשר של אדם ל"ביתו – זו אשתו" עלול להפריע למילוי שליחותו, או לחסום את דרכו להתקרבות לה'?

אף ששאלה זו אינה מופיעה – בגלוי או ברמיזה – במשנה או בגמרא, יתכן וזהו הציר המארגן של הסוגיה כולה. יש משמעות רבה לכך שבבסיס "סוגיית מזוזה" כולה קיימת הבחנה חדה בין ביתו הפרטי של אדם לבין "ביתי" – בית ה', שאינו כלול בחובה הנגזרת מהפסוק "וכתבתם על מזוזת ביתך ובשעריך". בצורה זו הגמרא מדגישה שהליכתו של כהן הגדול לקראת השליחות הלאומית של יום כיפור, והתקרבותו לבית ה', מחייבות יציאה מחללו הפרטי ומעבר למקום שאין בו חובת מזוזה, כלומר שאינו נחשב "מקומו של אדם".

המחלוקת בין אביי ורבא אודות שיטת רבי יהודה, הפוטרת את לשכת הפרהדרין – כמו את שאר לשכות המקדש – מחובת מזוזה, מתמקדת בקביעת מעמד השהיה של כהן הגדול בלשכה בשבעת הימים שלפני יום כיפור. לפי אביי, שהייתו הפיזית של אדם במקום כלשהו, אף אם היא זמנית ואינו נובעת מבחירתו אלא מצורך לקיים מצווה, נחשבת "מקומו של אדם" מבחינת קביעת דיורים לשם מזוזה – כלומר זהו "ביתו" הפרטי לזמן שהייתו. לעומתו, סובר רבא שביתו הפרטי של אדם נשאר חלל קיומו האישי גם בתקופת השליחות הא-לוהית, והמעבר למקדש איננו משנה עובדה קיומית בסיסית זו בחייו. השוהה בבית שאינו שלו בשם מצוות ה', אף אם זה בית ה', נמצא שם בעל כורחו, מה שעושה את לשכת הפרהדרין לחלל שאין לראותו כ"ביתו", ועל כן פטור הוא לפי רבי יהודה מחובת מזוזה.

התרחקות מהקודש הפרטי

על רקע ההבחנה החדה בין ביתו של אדם לבית ה', ממשיכה הגמרא לברר את הזיקה בין אדם לחלל קיומו האישי, אשר מהווה בסיס לחובת מזוזה.

הבית חייב להיות "ביתו המיוחד לו", כלומר, המיוחד למגורים, או לפי שיטה אחת בגמרא (שהתקבלה להלכה) – לפחות מקום שנכנסים אליו ויוצאים ממנו באופן קבוע, כמו מקום עבודה, רפת או לול.

הבית חייב להיות מקום נקי ומכובד, שאינו מזוהם בטינופת או צואה.

הבית צריך להיות של חול ולא של קודש, של הפרט ולא של הכלל, כלומר לא בית-כנסת ולא בית המקדש.

כללים אלו מעמיקים את ההבחנה התשתיתית בין ביתו של אדם לבין בית ה', בהקשר של חובת מזוזה. מטרת המזוזה היא להפוך חלל אנושי של חולין לחלל המציין את תודעת האדם כלפי הקודש, מצוות ה', לימוד תורה ואמונה. הפרשת כהן הגדול מביתו ללשכת הפרהדרין מהווה אם כן ניתוק מחלל בו הוא עיצב מימד של קודש בתוך מציאות של חול על ידי קביעת מזוזה, אל בית משולל חולין, בית שכולו קודש, דווקא בזכות היותו לא ביתו של אדם אלא ביתה של שכינה. יחד עם זאת ההתקרבות אל השכינה עצמה, מקור הקדושה, ההפרשה היא גם התרחקות מה"קודש" הפרטי שעוצב בבית החולין של כהן גדול.

אישה לא מתקינים

לעומת השימוש בשיטתו של רבי יהודה כבסיס לדיון בהלכות מזוזה במקדש, בדפים יג א' – יד א' מסתייגת הגמרא משיטת רבי יהודה במשנה, ש"אף אישה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו". אלא שגם עמדה זו של הגמרא, כמו הדגש שהושם קודם לכן על פירושו של רבא לשיטת רבי יהודה, באה ללמד שעיקרו של בניין הקודש של כהן הגדול אינו בהליכתו לשליחות שבמקדש, אלא בעיצוב הקודש שבביתו הפרטי. הגמרא טורחת רבות לחשוף את ה"אבסורד" שבשיטת רבי יהודה, כאילו אפשר "להתקין" אישה כ"ביתו", למלא איזשהו צורך זמני, צורך שאינו שייך לקשר האישי בין האיש הנעלה לאישה, גם אם צורך זה נובע מהנשגבה שבשליחויות.

בדרך-אגב מלמדת אותנו הגמרא את מסגרת הביתיות האישית של כהן גדול, בשעה שמתחיל את פעולת הכפרה ב"ביתו - זו אשתו". אסור לכהן גדול להיות נשוי לשתי נשים, מה שבאותה תקופה היה מותר לגברים אחרים. איסור זה המובא גם להלכה מדגיש את החובה של כהן גדול לחוות את ה"בית" במובן הראשוני ביותר של חלל קיומי בו מתהווה אינטימיות אנושית, וזאת דווקא אחרי שהופרש מביתו הפרטי. בשעת ביצוע שליחותו המיוחדת הוא אמור לשאת בקרבו את "ביתו – זו אשתו" כתשתית לכל מעשי הכפרה שיחויב לקיימם בעבודתו. הכהן הגדול הולך לשליחות מתוך מודעות שהוא מתרחק מהחלל שעיצב את חיי הקודש שלו, ויחד עם זאת מתברר שלא התנתק מחלל זה כלל וכלל: הוא נושא את שורש החיות האישית שב"ביתו" כבסיס לשליחותו.

האבסורד שבהתקנת "אישה אחרת" נגלה בכך שאם לא תמות אשתו המקורית ביום כיפור לאחר שהתקינו לו אישה שנייה, הרי יהיו לו שתי נשים בשעת העבודה – מה שאסור. מאידך, אם תמות ביום כיפור מבלי שהתקינו לו אישה אחרת, הרי לא תהיה לו אישה בכלל בשעת העבודה – מה שגם כן אסור. כך נחשף הקושי שבאפשרות "להתקין" קשר בין איש לאשתו בחינת "ביתו" בן רגע ומטעמים של מילוי שליחות, אפילו שליחות נעלה של התקרבות לה'.

אלא שהגמרא מסיימת את הסוגיה בתמונה שונה לחלוטין. מתעוררת השאלה אם יש סכנה שהכהן הגדול שמתה אשתו ביום כיפור ישכח, מתוך צער האבלות על אשתו, שהוא נמצא בחובת צום ויאכל מהקרבנות. לפי רבי יהודה אין לחשוש מכך, היות שניתן גט לאשתו המקורית לפני שנפטרה ביום כיפור, ועל כן אין לו חובת אבלות עליה. אלא שהגמרא מסיימת בהערה שמחייבת גם את שיטת רבי יהודה להכיר במהותיותו של הקשר בין איש ואישה. גם אם אשתו גורשה לפני שנפטרה, יש להניח שהכהן הגדול מתאבל ובוכה על מי שנשארה בודאי, בנפשו וברגשותיו, אשתו גם אחרי שהתגרשה. על כן גם לשיטתו יש לחוש שמתוך רוב צער הוא עלול לשכוח את הצום.

המהלך של הגמרא המחבר בין הלכות מזוזה לבין בירור הקושי שבשיטת "התקנת אישה אחרת" מדגיש שהפרשת הכהן הגדול מביתו הפרטי ל"ביתי" - בית ה', אינה אמורה לנתק אותו מחלל קיומו הפרטי. הוא נמצא בשליחות נעלה, שאכן מחייבת התמקדות, התכוונות והטהרות. אך התשתית של בניית הקודש בחיי אדם, גם של כהן הגדול הניגש לקדש הקדשים, נשארת "ביתו המיוחד לו", בו הוא מעצב את הקודש מתוך החול. את הזיקה לאשתו היחידה, שדמותה מעצבת את ביתו, הוא נושא בקרבו גם שעה שהוא מתקרב למקום השכינה.





התפרסם במוסף שבת, מקור ראשון