שיבת ציון המודרנית התחוללה באותה תקופה מיוחדת בתרבות, בה התעצמה מאוד יכולתו של האדם להבין את העולם, בו הוא נמצא, ולשנות אותו לפי רצונו וצרכיו. בזכות פעולת האדם הולך ומתרחב שפע החיים שבו מבורכת ה'ארץ', המוכרת לאדם מאז ומתמיד. בתקופה זו מתגלות בפני האדם האנרגיה וסגולות החיים העצומות הטמונים ב'ארץ'. כל גילוי של סגולותיה פותח שערים נוספים לחקר היש וליישום מעשי של תכונותיו המבורכות. בדורות האחרונים תחומים שונים במדע חשפו סוד פלאי - לחומר, ולא רק לרוח, אין שיעור.


פירוק האטום והגילוי של חלקיקים תת-אטומיים, היכולת להשתמש באנרגיות העצומות המחברות ומגבשות חומר ומפרקות אותו, טכנולוגיות חדשות המפתחות חמרים חדשים לשימוש האדם בכל תחומי החיים, סגולות שהתגלו בצמחים והביאו לרפואות חדשות, הרחבת התחום של אינטליגנציות מלאכותיות וטכנולוגיות דיגיטאליות, מחקר הגן האנושי ופיתוחים חשובים היוצאים ממנו בתחום הרפואה – כל אלו ורבים נוספים מלמדים שה'ארץ', החומריות עצמה, מבורכת בשפע א-לוהי לא פחות מה'שמים'.


דווקא בזכות המפגש המפרה בין כוחות היצירה הגלומים באדם לבין סגולות החיים שב'ארץ' הולכת ומחריפה שאלת האדם וחידת קיומו - "האם מגעו בבריאה יביא לחיים או למוות, לברכה או לקללה? עץ החיים שבבריאה נטוע תמיד בסמוך לעץ הדעת טוב ורע. הדרך, בה יתייחס האדם לציווי הא-לוהי בכל הקשור לעץ הדעת, בשעה שהוא מושיט את ידו לקחת מברכת החיים, היא שתקבע את גורלו וגם את תוחלת החיים של הארץ.


אף הריבונות הישראלית המודרנית ב'ארץ' אינה מוחלטת. היא מוגבלת בתנאי החיים עצמם. החזרה לארץ ישראל מעמידה מחדש את שאלת היחס כלפי השפע שבו התברך העולם עם בריאתו -עד כמה תישאר ה'ארץ' בגלות ממימוש ברכת ה' הטמונה בה, עד כמה היא תיגאל ותחזור לשורש הא-לוהי המחייה אותה בזכות המלבוש החדש שעטתה עליה מלכות האדם? שאלה זו תקבע בסופו של דבר גם את גורלו של העם החולם לחיות ולהחיות בה, לגלות או לגאולה.


עם שיבת ציון המודרנית עולה מחדש בחינת יכולתו של האדם היהודי לחזור לחומר, להשתמש בו ולמצות את הברכה הטמונה בו לשם העצמת החיים. החזרה לארץ היא חזרה לאחריות לשמירת החיים עצמם, בחינת לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ (בראשית ב, טו). זו אותה אחריות קדומה שהייתה מוטלת על האדם, כאשר כל שהיה בידיו בכניסתו לשדהו היה מעדר, מחרישה וכלים לבניית אמת מים. כעת, כאשר ידע האדם והכלים המשמשים אותו מתוחכמים הרבה יותר, האתגר שמציב הא-ל בפני האדם, בהפקידו בידיו את שמירת ברכת החיים, נראה כהימור העומד בפני הכרעה – הכרעה שתקבע את מהות קיום האדם לפני א-לוהים.


שאלת הזיקה בין ברכת החיים לבין עבודת האדם תופסת מקום מרכזי במקרא, גם כאשר הכלים שעמדו לרשותו היו מצומצמים בהרבה מהמציאות המוכרת היום. אבל מתברר שמאז ועד היום שאלת אחריות האדם לעצמו, לסביבתו ולעצם קיום החיים עדיין ממוקמת באותה חלקה קטנה שבין עץ החיים לעץ הדעת טוב ורע. הבנה מעמיקה של האמור בתורה אודות שאלה זו עשויה להבהיר את משמעות האחריות המוטלת על האדם היהודי גם בכניסה השלישית לארץ ישראל.


שאלה זו מהווה דוגמא חשובה ביותר לחובה המוטלת על דורנו לעיין במושגי יסוד במקורות התורה לשם חשיפת אשיות תרבותנו העתיקה-החדשה שאותן נוכל לפרוט גם לצווים חברתיים, להלכה פרטית ולאורח חיים. עיון שיטתי כזה במקורות החיוניים של היצירה היהודית לדורותיה נובע מהמחויבות לברר את המסד האידיאי של תודעת האדם היהודי בעומקה בכדי לכונן את המציאות האנושית המתחדשת היום בישראל באופן שתתברך בברכת הבורא.