כולנו יובלים.



מה יש לחפש בהרי הרוקי


אני לא נולדתי בארץ, גדלתי בארה"ב. מי שמכיר את ארה"ב יודע שאחד האזורים היותר יפים הוא אזור בצפון מזרח ארה"ב שנקרא ניו אינגלנד .האזור הזה איננו מתברך בהרים כמו הרי הרוקי'ס, והוא אינו מתברך במישורים אדירים ומדבריות,אבל גדלתי כך שכל תופעות הטבע של האזור הזה, ויש הרבה, כולל השלכת הנפלאה של הסתיו, וסופות השלג האדירות של החורף, ומה שנקרא קיץ אינדיאני, ועוד תופעות נפלאות אחרות, היו חלק של חוויית הבית שלנו.


מה שאני רוצה להדגיש מהצד האמוני שאצלנו בבית התופעות האלה היו חוויות של הנוכחות האלוקית בעולם, לא במובן האידאולוגי, לא במובן הפילוסופי, לא במובן של הלכות יסודי התורה פרק ב' של הרמב"ם, ולא במובן של איזה שהוא ניסיון מאולץ למצוא חיבורים בין עולמות שונים, אלא חוויה טבעית של ילד שאיננו יודע הפרדה של עולמות מהי, וגדל בתוך עולם אחיד שבוא הקב"ה נמצא, קיים, נוכח בעולם, ברוח, בעלה, בכל תופעות הטבע שמסביב. הייתי בטוח שזו חוויה ששותפים לה כל חברי הדתיים, זה היה ברור לי לגמרי.


נדלג כמה שנים ונספר עוד סיפור. כאשר למדתי לסמיכה בישיבה, ההורים ז"ל החליטו שבאותו קיץ נצא לרוקי'ס לשבועיים, ואני, כבחור מתבגר לא רציתי להיות לבד, ככה להסתובב שבועיים בלי אף חבר, והייתי בטוח שאני אצליח להזמין אחד מחברי למסע הזה. הסתובבתי במסדרונות של הישיבה וביקשתי מהחברים, והופתעתי לראות שרוב החבר'ה שלמדו לסמיכה, בכלל לא הבינו השביל מה צריך לבלות שבועיים ברוקי'ס. מה יש לחפש שם? מה אפשר לראות שם?


אני מחבר את זה לעוד סיפור קצר. כשלמדתי לסמיכה באותה ישיבה, החברותא שלי שהיה באמת תלמיד חכם הרבה יותר גדול ממני, למד איתי ביחד סוגיה, וכרגיל בסוגיות, הגמרא הביאה פסוקים מהחומש ואמרתי לו: אי אפשר ללמוד את הסוגיה הזאת בלי ללכת לראות את הפסוקים במקור. אז הוא אמר לי: מי אתה, מאיפה באת, השתגעת? תלמוד בבלי, כמו שכתוב בתוספות, זה הכל. הכל כלול בו, הכל בלול בו. לא צריך ללכת חבל על הזמן.


לחיות או לכבוש את ההר


אני רוצה לומר שהבנתי אז, לפני שעליתי לארץ, שיש חיבור עמוק בתודעה הדתית בין הניתוק מהתנ"ך והניתוק מהטבע, לבין איזו שהיא הרגשה, שכמובן עברה בארץ איזה תיקון, שכל התורה כולה כבר נכללה על הדף במסכת 'כתובות', מסכת שכוללת את כל התורה כולה. והניתוק הוא מאיזו שהיא חווית יסוד, חוויה אמונית ראשונית, שבאה לפני שלומדים תורה שבע"פ, לפני שבונים את הדעת, חוויה שקימת משום שאתה אדם, ובתור אדם אתה חי עם הקב"ה בעולמו. הניתוק מההוויה הפשוטה הילדותית הזאת הוא אותו הניתוק שיש בלימוד תורה שבע"פ, כאשר אתה לא מתחבר אל הפסוקים. הוא מגיע מאותו מקום.


אחד הדברים הראשונים שנהניתי לעשות בארץ היה ללכת לטיולים של החברה להגנת הטבע. להפתעתי מצאתי כאשר הגענו לראש הצוק במכתש רמון, ומה שאני רציתי לעשות זה לשבת שם כמה שעות, ולהתבונן בחיבור בין השמים והארץ, להתבונן בשקיעה, להתבונן בנפלאות הקב"ה, לקרוא את פרק ק"ד בתהילים, ברכי נפשי את השם.


ואילו הרבה מאוד מהחבר'ה, יושבים קצת למעלה ולהם ברור שהגיעה הזמן "לכבוש" עוד הר. והבנתי שבשביל הרבה מאוד מהחבר'ה, הטיול בטבע לא היה בכלל חוויה של מפגש עם הנפש, ולא חוויה של מפגש עם הקב"ה, ואפילו לא קצת חוויה של מפגש עם הזולת, אלא העיקר היה ביטוי של לכבוש את הארץ. והדבר הזה הוא לא פשוט. יש פה בעיה עמוקה שעוד לא הבחנו בהבדל בין הציונות של כיבוש הארץ לבין הציונות כחזרה אל הארץ.


שאלה בסיסית מבחינה אמונית, היא מה עושה אדם בכניסתו לשדה. מיהו בכלל שהוא נכנס לשדה. איך הוא רואה את עצמו שהו ניכנס לשדה. מיהו בכלל שהוא נכנס לשדה. איך הוא רואה את עצמו כשהוא נכנס לשדה, מה היחס שלו לצמח? מה היחס שלו למים? מה מותר לו לעשות שם, מה אסור לא לעשות שם? והאם זו בכלל שאלה דתית אם זו שאלה דתית? אם זו שאלה דתית כיצד היא באה לידי ביטוי במערכת החינוך שלנו? האם מערכת החינוך שואלת את השאלה של ענוות האדם מול העולם שבוא הוא חי כביטוי ליחס שלו לקב"ה?



שפה של אמונה


'הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו. התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח. קומי לך רעיתי, יפתי ולכי לך. יונתי בחוגי הסלע, בסתר המדרגה, הראיני את מראיך, השמיעני את קולך, כי קולך ערב ומראיך נאוה. אחזו לנו שועלים, שעלים קטנים, מחבלים כרמים, וכרמינו סמדר. דודי לי ואני לו הרעה בשושנים עד שיהפוך היום ונסו הצללים, סב דמה לך דודי לצבי או לעפר האילים על הרי בתר'. (שיר השירים ב, יב-יז).


מובן שעבור מי שחיבר את זה, זאת הייתה השפה שלו לקשר עם הקב"ה זו ספה אמונית. זה חלק מהתורה. השאלה היא עמוקה. האם אנחנו מחנכים את הילדים שלנו לכך שכאשר הם ידברו את שפת האמונה, החיה ומחיה אותם, הם ידעו לנגוע בצבי, בעופר, בניצנים שנראו בשדה, בסמדר. ידוע כמו חז"ל להבחין בין כל השלבים של התפתחות האשכול והגפן?


האם מישהו עוד חושב על זה כשפה של אמונה, כמו שהמשנה בפאה מתארת את הקהילה היהודית כאשכול, ואת החכם כזית? באיזה מוסד חינוכי מחנכים לדבר בשפה של שיר השירים?


אדריכל בשילה סיפר לי שהגיעו כמה זוגות לשכונה חדשה באחד הישובים שלנו, יצאה אישה למרפסת ומצאה את עצמה מול כל המרפסות של כל הבתים. יש אדריכל דתי? יש אדריכל אמוני ששואל את השאלות איך לבנות שכונה, ומה זה עיצוב נוף של עיר, ומה זה בכלל עיר, ואיך בכלל צריך לגור בעיר, ברב קומות? זו אחת המחלוקות הגדולות כיום בארץ; יש לנו מה לומר על זה?


מסגרת החינוך אינה מעמידה במרכז העניין את צמיחת הנפש של האדם, כדבר העיקרי, וברגע שאנחנו נעמיד במרכז ענייננו את צמיחת נפש האדם, הלא זה יהיה ברור שבלי ללכת בטבע, ובלי להסתובב ובלי לנגוע ובלי להריח, בלי לצמוח מתוך העולם של הקב"ה, גם נפש האדם נשארת יבשה. ואז צריך להתמלא באינטרנט ובסרטים ובווידאו. אם אין נפש חיה, אז בודאי זה מה שיכבוש את הנוער.


הכל מים


נושא המים הוא נושא שהתורה פותחת בו, שלושת הימים הראשונים של הבריאה מדברים על הדרך שבה הקב"ה עיצב את תחומי המים. המים והיחס למים הם חלק של התודעה האמונית של התורה שבכתה. מהימים הראשונים של הבריאה ועד התיאור של א"י בפרשת "עקב" לפי היחס למים. הלוואי שבבית ספר שלנו היינו מלמדים את התנ"ך באופן כזה שלא רק כל טיפה וטיפה בברז הייתה יקרה, ולא רק ההמלחה של מי התהום הייתה בראש מעיינינו, אלא שכל יהודי ויהודי היה חש שכל כוחותיו שייכים לקב"ה, והדימוי שלנו לעניין הזה היה שכולנו עשויים ממים. כל התאים שלנו.


הנביא הושע מתאר את אחרית הימים כימים שבהם כל הטבע מדבר וכל חפצי הטבע מדברים אחד עם השני. "והיה ביום ההוא אענה נאום השם, אענה את השמים, והם יענו את הארץ, והארץ תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר, והם יענו את יזרעאל, וזרעתיה לי בארץ וריחמתי את לא רוחמה, ואמרתי ללא עמי עמי אתה, והוא יאמר אלוהי" (הושע ב, כג-כה).