"תקנה אמיתית" – הכלת הניגודים – דוב ברקוביץ

א. בדיון הציבורי על אודות הפרסומים של "פורום תקנה" בשבועות האחרונים נדחה לשוליים עניין שבפרספקטיבה של שנים ייתכן ויהפוך למרכזי בפרשה. סביב שולחן אחד ישבו יחד לא רק "נציגים מכל הזרמים המרכזיים בציונות הדתית" – כפי שהתקשורת כינתה את הרכב הפורום – אלא דמויות שהיו במוקדי ויכוחים אידיאולוגיים נוקבים ולעתים גם מרים ביותר בציבור זה. עיתונים, אתרים ועלוני שבת שכעת פרסמו תמונות מרהיבות בהן נראו החיבור והשותפות המיוחדים שהביאו לפרסום "תקנה", היו לאחרונה מלאים לא פחות במחלוקת שהתעוררה סביב דברים שיוחסו לרב יהושע שפירא על אודות חלק מפסיקותיו של הרב יובל שרלו. ישבו יחד לדיון שממש הזיז את כותלי בית מדרשנו דמויות רמי מעלה, כרב אהרון ליכטנשטיין והרב יעקב אריאל המהווים בעיני רבים דוברים מרכזיים בתפיסות עולם רוחניות – פוליטיות מתגוששות זו עם זו.

והנה עינינו הרואות - כולם מסביב לשולחן אחד בדיון רגיש ואחראי שאין כמוהו, יהיו התוצאות ככל שיהיו.  ובדמיון הפורה נולד חלום – אולי זה אפשרי, כלומר, לא רק כאשר האידיאולוגיות מוסטות הצידה בזכות הצרכים הקיומיים הבסיסיים של צעירים רבים, אלא כמתכונת קבועה בסוגיות מרכזיות בהלכה, בחברה ובתרבות – גם מתוך חילוקי דעות ודיון נוקב. האין בנפשותיהם של אלו הנושאים באחריות להנהגה מוסרית – רוחנית להוות דוגמא ליצירה תורנית ברוח אותה דרשה שבוודאי ידועה למשתתפי הפורום: "אמר רבי אושעיא: מאי כתיב, 'ואקח לי את שני מקלות, לאחד קראתי נועם ולאחר קראתי חובלים' (זכריה יא, ז) 'נועם' – אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימין זה לזה בהלכה (גם מתוך חילוקי דעות), 'חובלים' – אלו תלמידי חכמים שבבבל, שמחבלים זה את זה בהלכה."
בהשפעת חזון זה ניגשתי לרשום כמה מחשבות על אודות הבסיס הערכי לקיום התוועדות קבועה שכזו.
      
יש ברכה גדולה בהתוודעות לצמצום של תפיסת עולם, חיונית ככל שתהיה, הנחשף מתחת לשבטה של ביקורת אחראית ולא משפילה. למשל, אין כל ספק שהחסידות הארץ ישראלית החדשה לוקה בחסר. אמנם היא מביאה ברכה גדולה לחיי הנפש של צעירים רבים – ולאחרונה גם למבוגרים רבים – מתוך שאיפה להתחדשות רוחנית תמימה שובת לב בלימוד תורה ובעבודת ה'. אנו זקוקים לאותם יסודות קיומיים ומוסריים הנותנים ביטוי לחופש הקיומי של האדם, לעצמיותו ולכל כוחות נפשו כולל הדמיון היוצר והרגש. זהו תיקון הכרחי לדתיות מודרנית שכלתנית מדי, אידיאולוגית מדי אטומה מדי לנפש האדם, על התהומות שבו ועל מעוף געגועיו.

אך יש להודות בקול צלול שחסידות זו במלבושיה העדכניים מאפשרת לצעירים רבים, בעיקר לבחורים אך לאחרונה גם לבחורות, לשהות בנבכי נפשם מבלי להתמודד עם התביעה המוסרית הראשונית לצאת לקראת הזולת, במיוחד כאשר מדובר בבניית חיים משותפים עם בן או בת זוג. ועוד, הנטייה החסידית נכון להיום מנותקת כמעט לחלוטין מכל לקיחת אחריות לעיצוב שפה תורנית שתהיה מסוגלת לשוחח עם הקיום הישראלי הכללי. היא גם אינה מחויבת לדלות ממעמקי הרז שבספרות החסידית שורשים רוחניים שיוכלו להיענות באופן כלשהו למשבר המוסר בציבוריות הישראלית ולאלימות הצומחת ברחובותינו.

גם ברציונאליות האקדמית ישנה ברכה גדולה. היא מפתחת באדם את יכולת הביקורתיות לבדיקת יסודות לא מבוררים בחיי הרוח והמוסר ובשורשים של תפיסות עולם, והיא מעודדת פתיחות לשפת תרבותית – רוחנית רחבה. אך גם ביחס אליה יש חשיבות גדולה להתוודע לצמצום שבברכה זו, ויש בה צמצום מקפיא דעת וחיי נשמה. מי שמתייחס לשכלתנות, לאינטלקטואליות ולביקורתיות, כמטרה של קיום האדם ולא רק כאמצעי לבירור תכני קיומו ומעמיד אותן כראשוניות יותר בחיי הנפש מחיות הנשמה ודיבורה התמים מסרס את שורש ההתחדשות ברוח האדם ועוקר מעצמו מסביבתו ומתרבותו את ברכתה. ועוד, ההולכים לאורה של הרציונאליות האקדמית מפנימים במודע ולא במודע את עקרונות היסוד של מסורת הפירוש הנוצרי למושגי יסוד ברוח האדם ובתרבותו המהווים בסיס לפרויקט האינטלקטואלי – מדעי של תרבות המערב. לעניות דעתי חלק לא מבוטל מהמבוכה הרוחנית של הציבור הדתי לאומי כציבור ערכי נובע מהשימוש הבלתי מודע של עקרונות אלו מתוך אמונה תמימה בחיוניותם כבסיס להתמודדות עם סוגיות ציבוריות שאכן דורשות חידוש והתחדשות. יותר על כך בהמשך.

גם ההלכה כחוויית "קרבן" בסגנון הגותו של הרב סולובייצ'יק היא בוודאי עניין שיש בה ברכה רבה. אי אפשר להיות יהודי הנאמן לעם ישראל ההיסטורית, חילוני או דתי, מבלי להתחייב להקרבה האישית הנדרשת מלהיות חלק מברית הגורל ומברית הייעוד של העם. על אחת כמה וכמה יהודי המקבל על עצמו מלכות שמים ועול מצוות חייב להיות מודע בעומק נפשו שעצם קיומו מותנה בהתבטלות ללא חשבון. מה גם שרק היראה וההכנעה מחיות את דעתו ומקנות לו ראייה אל תוך המימד הרזי של ההלכה.  רק משם זוכה הוא לחיי התחדשות תמידית.
 
אך כמה אנו סובלים מהרדוקציה שמעמידה את ההלכה "כקורבן" כתשתית בלעדית של דתיות או כביטוי החיוני ביותר שלו! וכי אפשר לעצב דמות של אדם בעל מעוף הדמיון, בעל מרחב חשיבה ויכולת הקשבה לצרכי הפרט והכלל, והקשבה לנפשו שלו, רק מתוך הברכה של קבלת עול ויראת החטא ואף של יראת הרוממות!? וכי אפשר שהעם היהודי יצליח להכניס את התורה לארץ ישראל כדי להביא סוף לגלות השכינה בארץ ישראל ללא  מימוש כוחות היצירה של אדם תורני יוצר?

ב. אדייק את הדברים. אנו חיים בהווה ולא בעבר המקודש או בעתיד המתוקן. בהווה הזה שהנו חיים בו חלק משמעותי מהדיכוטומיות שאפיינו את העבר הלא רחוק נעלמו ואינן. אך לצערנו בציבוריות הדתית קיימים מחנות אידיאולוגיות ונטיות רוחניות המנציחות את אותן דיכוטומיות שאינן רלוונטיות להווה המורכב והמרתק. מטבעם של עמדות אידיאולוגיות שאינן משוחחות עם ההווה שהן הופכות לעמדות קשוחות, למחנאות שאין בה שיח פולמוסי פורה שעיקר מטרותיה הוא לתחום גבולות חדים שאין לעבור אותם ולא לברר שאילות קיומיות סבוכות עד היסוד – לעתים, אף לתלמידי חכמים ארץ ישראליים החובלים זה בזה.

יותר מהעמדת שיטה מסוימת שתאיר את עיני כולנו או תפיסת עולם שסוף כל סוף תקדם את הגאולה אנו זקוקים ללמוד את אמנות הכלת הניגודים ושילוב ההפכים. אציע כמה דוגמאות לכך הלקוחות מהחמרים המרפדים את הקרע שבנפשנו.

למשל, יש צורך גדול בהלכה ובהגות המתייחסות לאתגרים חדשים שנוצרו בחברה ובתרבות בישראל. אין הכוונה רק לשאלות הנשאלות כתוצאה מקדמה מדעית וטכנולוגית, במיוחד בתחום הרפואה. כוונתי היא לשאלות העולות בתחומים קיומיים הנוגעים לחיי הציבור כולו: מהי נפש האדם, מהי זוגיות, מדוע איש ואישה דווקא, מהי יצירה, ומהם הגבולות התורה שיאפשרו לה לא להידחק ולא להימחק. מהו היחס בין תפילה מתוך חסר לבין אמון בפיתוח טכנולוגי, מהי הזיקה בין אדם לאדמה, מה משמעותה של ברכת "ומלאו את הארץ וכבשוה". מהו רכוש, ומהם רכושנות, שלטון ושעבוד,  מה הן צרכנות וכלכלה יהודית, יחסי עבודה ומוסר ציבורי בחברה יהודית מתוקנת. האתגר המעשי של תרגום מקורותינו הבסיסיים לשפה המסוגלת להתייחס לשאלות אלו הנו קשה יותר ממה שדימו אלו שבחזון התחייה הלאומית חלמו על תרגום שכזה. אך הפחד מטעות מקפיאה את הדעת. בסופו של דבר הקדוש ברוך הוא רוצה הווה נגאל גם אם הדרך לכך תהיה רצופה בטעויות.

אך דווקא בשל מציאות מאתגרת זו, יש צורך גדול בקדושה המחיה את נפש האדם וביכולת התקשרות בלתי מתווכת מעומק הנשמה עם הקדוש ברוך הוא. בגלל המורכבות של ההתמודדות עם החיים המודרניים אנו זקוקים לסוג של טבעיות יהודית, של יכולת להקנות לכוחות הבראשיתיים בנפש, היצריים והיצירתיים, טהרה וקדושה מבלי לחנוק אותם או להדחיקם. ללא אמנות החיים הסגולית של עם ישראל לחבר בין מעורבות בדינאמיות של החיים לבין הכוונתם מתוך חוויית הטהרה והקדושה, לא תהיה כל אפשרות לקבל את ההתחדשות בתנאי הקיום שלנו באופן שיאפשר התמודדות מחדשת תודעה ואורחות חיים.

אנו זקוקים למקצוענות ולביקורתיות, לחשיבה שיטתית המבקרת ומחדדת מושגים, דעות ותפיסות עולם. איך אפשר לחיות בעולם הפתוח לרווחה ברישות גלובלי ולהסתמך רק על דרשות תורניות המושמעות בכלי התקשורת, בעלוני שבת ובדיסקים מופצים שמציגות תפיסות עולם חד משמעיות ללא ברכת עולם רוחני הנבנה מתוך אחריות אישית למציאות של "אלו ואלו"!? ועוד, התקדמות המדע בדורות האחרונים מואצת ביותר ובבסיס עולמנו הרוחני אנו מכירים בתביעה מהאדם הנברא "בצלם" שיכיר את הבריאה במידת יכולתו וילמד להשתלב בה מתוך הכרה הולכת ומתעצמת של תכונותיה.
 
אך דווקא בשל התפתחות המדהימה של המדע והטכנולוגיה בדורות האחרונים אנו חשים בעומק קיימנו את הצורך לשמור על התמימות, על התפשטות הנפש, שלא לאבד את היכולת לחוש את הבריאה, את עצמנו ואף את התורה, בראשוניותן. לראות את כולן כפי שהן התקיימו בקדמותן לפני שבא האדם והפך אותן למורכב ורב גוון, כדי שנוכל לינוק משורש החיות ולא רק ממלבושיו האנושיים. ללא וויתור על המדעי, על השיטתי ועל הביקורתי אנו זקוקים מאוד לאמנות ההקשבה לדברים שבהתהוותם, ראשית כל לגוף ולנפש פנימה ולנפשו של הזולת, לקול ה' המתהלך בעולם ובתוך חיינו, לרובדי הדעת שבתורה שבכתב ובנבואה, ובעיקר למפגש הפלאי המתחדש עם הארץ הזאת, עם אדמתו ועם רוחותיו. בכל אלו יש לדעת מתי לוותר על התמימות ומתי לוותר על התחכום. העיקר הוא לדעת איך להיות גם החכם וגם התם בסיפור הידוע של רבי נחמן מברסלב.

יש עוד דיכוטומיות מקודשות בהן אנו מחזיקים שמא ייעלמו ויימחק "חס וחלילה" משהו מעוצמות גבולות המחנאות המקיימת את הציבוריות הדתית. אך מי שרואה את ההווה בעיניים פקוחות יודע שתקופת הדיכוטומיות עברה, שאנו נמצאים בתקופה אחרת, בה גם הדיכוטומיה הראשונית ביותר בחיינו, איש ואישה, כבר אינה שומרת על המבנה ההירארכי המנציחה אותה אלא נהפכת גם היא לשותפות המבוססת על שילוב והשלמה. זוהי תקופה בה בניין הדעת מתרומם רק בהכלת הניגודים. בשל המורכבות הרוחנית המיוחדת שבתשתית קיומנו החדש יש צורך חיוני בפורום של חלוקים לדעה – לא של "שותפים למחנה" – לשם בירור והעמקה של שאלות המתעוררות על רקע סוגיות יסוד אלו.
 
ג. אין דיכוטומיה יותר נפולה אך המצליחה בהעלאת רוחות מתים מהקבר להמשיך ולהתקיים בינינו מאשר זו הידועה בכינוי - "השמרנות" ו"הליברליות" בפסיקת ההלכה.
 
יסוד הסודות בהנהגה תורנית הוא "עשו סייג לתורה" – כלל בפסיקה שהיה אחד משלושת עמודי הבניין לגילוי התורה על פי אנשי הכנסת הגדולה ובו בחר רבי יהודה הנשיא לפתוח את ששה סדרי משנה שלו. יחד עם זאת גדלותם של אותם אנשי כנסת הגדולה וחכמי המשנה הייתה ביכולת להפוך את היסוד "השמרני" הזה לבסיס יוצר, פרטי ותרבותי כללי, של דרשות מרחיקות לכת במעוף הדמיון ובעומק ההשגה, דרשות שהיוו בסיס לפסיקת הלכה שהצליחה לעצב קהילות ישראל במציאות המשתנה תמיד. אנו שזכינו לחיות בתקופה מיוחדת של חידוש חיים, של בניין ותחייה, חייבים לקבל על עצמנו ללמוד את אמנות השימוש בכלל, "עשו סייג לתורה" כבסיס שימוש בהלכה ככלי בחיי יצירה רוחניים בהווה המתחדש.

דוגמא חשובה ביותר להתמודדות זו מופיעה במאמר מרתק שפרסם הרב יובל  שרלו בגיליון האחרון של ביטאון ההגות של בית מורשה, "אקדמות". הרב יובל מתייחס לשאלת השימוש בכלל "השמרן", "עשו סייג לתורה", כבסיס של פסיקה היום. נקודה זו מהווה אחת ממוקדי הפולמוס הציבורי שהתנהל בכל הקשור לפסיקה בעניינים הקשורים למעמד האישה ולבעיות אקוטיות הנשאלות בקשר לרווקות מתקדמת ולחיי הנישואין בכלל.
 
המאמר עצמו עוסק בשאילה שעלתה במנשר של מנכ"ל משרד הבריאות שיצא במאי 2005: האם יש להרשות לבני זוג לנצל טכנולוגיה רפואית חדשה המאפשרת לבחור את המין של ילדיהם גם כאשר מדובר במטרה "שאינה רפואית"? רצון כזה מצד בני זוג עשוי להתעורר מטעמים שונים: העדפה אישית לילדים ממין אחד, מצב בו נולדו ילדים רבים ממין אחד ונוצר אי יציבות ביחס בין בני הזוג בשל כך או מצב בו בני זוג דתיים שהגיעו לגיל מבוגר יחסית רוצים לקיים את מצוות "פריה ורביה" המחייבת לידת ילד אחד לפחות מכל מין.
 
עיקר מגמתו של הרב יובל במאמרו איננו יחס ההלכה לשאלות העולות מתוך התפתחות הטכנולוגיה הרפואית החדשה, אלא הבירור של השלכות הדיון על שאלות בוערות העולות היום בתחום חיי הנישואין ומעמד האישה. "לא יהיה מוגזם לטעון כי כמעט בכל מקום בעולם שבו נידונה הסוגיה האתית של בררת מין העובר מופיע הנימוק הפילוסופי המוסרי של סכנת המדרון החלקלק. טיעון המדרון החלקלק קובע כי אין להתיר דבר מה שאולי ראוי כשהוא לעצמו, בשל החשש כי היתר זה יגרור אחריו הידרדרות, כלומר היתרים נוספים בנושאים חמורים יותר". זהו כמובן תיאור מדויק של ההיגיון הפסיקתי בכלל "עשו סייג לתורה".
 
על רקע זה מציג הרב יובל שני יסודות מה"אני מאמין" שלו: את השאיפה להשתמש בשיח הפנימי של הלכה כתרומה סגולית לדיונים הערכיים המורכבים ביותר בציבוריות הישראלית והכלל עולמית, ואת החובה להגברת המודעות של פוסקי הלכה בימינו "לכשלים האפשריים בטיעון המדרון החלקלק" בפסיקה המתמודדת עם צורכי הקיום החדשים בישראל.
אלא שיש להבחין בין השימוש בטיעון המדרון החלקלק בכל הקשור לשימוש בטכנולוגיה רפואית חדשה לבין השימוש בו בכל הקשור לשאלות הנוגעות למעמד האישה ולמסגרת חיי הנישואין. זאת משתי בחינות: נפח הציבור המושפע מהפסיקה והמשמעות הסימבולית של השאלות עצמן. כלומר, ככל שפסיקה מסוימת נוגעת בנפח גדול יותר בציבור וככל שהמשמעות הסימבולית של הפסיקה תהיה גדולה ומעצבת תודעה יותר, יש לשקול יותר בכובד ראש את היחס בין הרווחים והמחירים בשימוש הפסיקתי בכלל, "עשו סייג לתורה".
 
ד. בשביל צעירים וצעירות רבים שאלות כמו גיל הנישואין, זהות מינית, בחירת בן זוג, דפוסים בחיי משפחה ובהקמת משפחה הן המהוות את עיקר ההשתקפות של התורה במציאות – ולא סוגיות של הלכות ציבור, יסודות אמונה וחברה, התפתחות התקשורת, המדע  והטכנולוגיה וכדומה. עבורם התחום המיני והמשפחתי הוא אחד מאבני הבוחן החשובים בכל הקשור לאמון שהם מסוגלים לייחס לתורה, להלכה, להנהגה התורנית ולעצם היכולת של אלו להיות רלוונטיים לחיים שלהם - ומתוך כך למציאות העכשווית בכלל.
 
הצבור הדתי לאומי מטיל על צעיריו אתגרים ויעדים רבים: לשרת בצבא, ללמוד תורה ברמה גבוהה, ללמוד מקצוע, לבחור לימודים אקדמאיים כדי להשתלב בחברה הכללית, להתחתן לפני שהיצר מתגבר ולהביא ילדים לעולם ואף לפרנס אותם. איך אפשר, הם שואלים, להספיק לקיים את כל היעדים הללו בבת אחת; ועוד, הם מוסיפים, איך אפשר יחד עם כל העומס הזה גם לנצל את השנים המיוחדות הללו להעשרה אישית בחוויות חיים ובלימודים? מתוך כך שאלת גיל הנישואין היא שאלה כואבת עבורם, אך יותר מכך היא סימבולית ביותר עבורם בכל הקשור ליכולת של רבנים להתייחס למציאות מעשית וקיומית. ועוד, הפסיקות של הרבנים השונים קובעות רבות בעיניהם בכל הנוגע להעדפה ערכית יחסית של היעדים השונים.

יש רמה נוספת בהקשר הסימבולי של סוגיות המיניות והמשפחה. אין כל ספק שפוסקי ההלכה ומנהיגים הרוחניים למיניהם חייבים להתייחס למציאות החדשה של האישה בדורנו, במשפחה, בקהילה ובחיים הלאומיים. נדמה שבדורות הבאים יראו את הסוגיה הזאת כאחד המבחנים האמיתיים של דורנו. הרחבת המעורבות של נשים בחיי היצירה שלנו כעם שחייו מתחדשים בארצו היא אחת מברכות א-להים המובהקות של תקופת התחייה הלאומית. אלא שלשאלות הללו ערך סימבולי עמוק הנוגע לרובדי תודעה שורשיים ביותר – הן.מכוח העוצמות הקיומיות המעורבות בתחום הזה מצד גברים ונשים כאחד, והן בשל היות סוגיה זו אבן בוחן בכל הקושר ליחס של התורה ויסודותיה לערכים ההומניסטים – ליברליים של התרבות המערבית.
 
על כן יש להכריע בשאלות בתחום הזה בכל מה שקשור לכלל "עשו סייג לתורה" בכובד ראש גדול מאוד. קצב השינויים התודעתיים בשנים האחרונות הוא מהיר מאוד. בתוך זרימת זמן מואצת בני הדור הצעיר עוברים דברים קשים. הם חייבים בהתמודדות שהרבנים, המחנכים וההורים שלהם לא היו חייבים לעמוד. לעתים קרובות הדור המבוגר אינו מצליח להעניק בסיס להתמודדות חיובית ובונה. מהירותו של הזמן יוצרת רצף של אורות חדשים – אך מבלי שיהיו לצעירים רבים כלים כדי להכיל אותם.
 
תוך כדי התהוותה של מציאות קשה זו נמצא הציבור הדתי והמסורתי עצמו בבירור עמוק ומכריע בקביעת עמדה כלפי ערכי היסוד של התרבות ההומניסטית המערבית. אך בלי קשר לכל הסוגיות העולות בבירור זה, אפשר להסכים על דבר אחד הברור לחלוטין. תרבות זו משדרת בעוצמה לדור הצעיר המחובר אליה דרך הרישות הגלובלית שלה מסרים חזקים ביותר על אודות היחס בין איש ואישה, החיות המתעוררת של נשיות מועצמת ושל הקשר בין נשיות מועצמת לבין ארוטיקה, אהבה, מיניות, קרבה ואינטימיות. יש אולי דברים ערכיים חיוביים שאפשר ללמוד בתוך המסרים האלו המציפים את נפשותיהם-נפשותינו; יש בודאי דברים הרסניים רבים לצלם הא-להים באדם שיש להיזהר מהם.
 
זוהי נקודה בה כל הכרעה הילכתית שאינה מתייחסת בכובד ראש לכלל של "עשו סייג לתורה" - גם הכרעה המחייבת ערנות והקשבה לצרכים קיומיים עכשוויים ולערך התחדשות ההלכה מול המציאות -  עלולה להעמיד צעירים רבים במדרון חלקלק ביותר. במקרה זה "המדרון" נוגע בעומק הקיום של הדור הצעיר, והוא עלול לכונן אישיות לחיים שאינה מסוגלת להתמודד עם הצרכים הנפשיים והמיניים שלו. אך לצערנו, כל פסיקה בתחומים הללו מיד מתפרשת על ידי צעירים רבים ללא כל קשר לכוונות הפוסק ולעמדותיו, בהקשר של תמיכה ("הוא ליברלי") או התנגדות ("הוא שמרן") לאותו מערך ערכי המציף אותם מכיוון מערב.

ניקח לדוגמא את נושא ההומוסקסואליות. ברובד הפרטני האישי התקבלה כנורמה ברוב הציבור לקבל הומוסקסואליים החיים בתוכו, גם לתוך בתי הכנסת ובתי המדרש שלו. זהו דבר חשוב מצד עצמו אך הוא איננו ממצה את עומק הבעיה הערכית. שאלת היחס של ההלכה והמחשבה התורנית לתופעה הנה אחת הסוגיות הנושאת בחובה סימבוליות רבה ביותר בכל הקשור להפנמת ערכי ההומניזם המערבי עבור צעירים רבים. בקשר המיני בין שני אנשים מבוגרים של אותו מין קיים לעתים כל מה שהמערך הערכי המערבי מבקש מהאדם בקשריו עם הזולת בכלל, ובקשר המשפחתי והמיני בפרט: אמון הדדי, חברות, רגישות והקשבה. אין להתחמק מחדות האתגר הערכי הכרוך בהתייחסות לתופעה כנורמה חברתית בהקשר זה.
 
יש המתייחסים לשאלה זו מבחינה הילכתית ומחשבתית במסגרת של "היחס לאחר", כחלק מהיחס הנכון של החברה בישראל לאישה, לעובד הזר, לערבי. אלא שהקטגוריה האתית של "היחס לאחר" מנוסחת מיניה וביה בעגה מערבית הומניסטית. אכן, יש להלכה ולחשיבה התורנית לא מעט לומר על הנעשק, על החלש ועל המופלה לרעה. אך עצם הלבוש הלשוני, "היחס לאחר", מסמנת את זהותו של אותו מערך בו מתנהל השיח הערכי בעומק התודעה – וגם חלק משמעותי מהשפה המוסרית שעל בסיסה יוכרעו הסוגיות הכרוכות בתחום.

ובעצם, מאיפה נובע הצורך של יקרים וטובים בתוכנו להיחלץ לשימוש בשפת "היחס לאחר" בבירור היסודות הערכיים החיוניים "התורניים" שיש להשתמש בהם כדי לתת מענה לחיפוש הקיומי של צעירים רבים בנושא ההומוסקסואליות?  הוא מהווה ביטוי ממשי לדיכוטומיה הנפולה של "שמרנות" ו"ליברליות", ביטוי לכך שלא התקדמנו בהכלת הניגודים בתחום זה.
 
מחד, הוא בא כריאקציה לגדולי רבנים ומנהיגי ציבור המשתמשים בשפת ההלכה כדי לקבוע באופן חד משמעי מול האתגר הרוחני של "הסברה תורנית" שהומוסקסואליות אסורה מן התורה. כאילו שבעצם הקביעה משהו בתודעת הצעירים עשוי להתעצם ולהיבנות מכך, כאילו שישתכנעו, כאילו שלא יראו בכך אטימות התורה ודובריה לשאלות הקיומיות שלהם. הוא בא גם כריאקציה לגדולי הרבנים ולמנהיגי ציבור המנסים לשכנע שהתופעה איננה מציאות אישית עמוקה, היא עוברת, היא מהווה רובד חיצוני באישיות שאפשר לתקנו. מי יודע? אולי זה נכון לגבי חלק מאלו שנמשכו לחיים של הומוסקסואליות. אבל העיקר הוא שבעיני הנחלצים להשתמש בקטגוריה האתית של, "היחס לאחר", גם התייחסות זו איננה נענית לאתגר הרוחני האמיתי; הוא מדחיק אותה והוא עוקף אותה.
 
המתנסחים בעגה מוסרית מערבית עושים זאת בגלל שהם מודעים למבוכה הרוחנית בדור הצעיר ביחס ל"אנושיות" העמוקה של ההומוסקסואליים כ"קהילה" ולשפה הערכית שבתשתיתה, והם מחויבים להעמיד מול מבוכה זו דברים נכוחים ועמוקים. אלא שהבעיה היא שמיד בהישמע המונח, "היחס לאחר", מפנימים רבים מבני הדור הצעיר את התובנה שהמערך הערכי היחיד שיש בו פתיחות וגמישות להתייחס לסוגיה זו הנו ההומניסטי המערבי. מה גם שרבים וטובים מהמשתמשים בביטוי הזה עצמם נותנים את הרושם לאותם צעירים שמה שיש להלכה ולחשיבה התורנית לומר על הסוגיה באה "להתיר משהו", להראות ש"גם לנו" יש ערכים הומניסטיים. פסיקת הלכה שאיננה רגישה דיו להשפעתה על הפנמת ערכיים הומניסטיים בתחום הזהות המינית בפרט והמקום המכריע של המיניות ושל עיצוב חיי משפחה בחיי יהודי צעיר בכלל – גם אם היא נפסקה מתוך מניעים חיוניים של התמודדות ההלכה עם המציאות - עלולה ליצור בלבול במושגי יסוד ומבוכה  נפשית רבה.
 
ה. האם יש במעמקי הדעת בתורה על אודות חיוניות תופעת החיים וקדושתם משהו ממשי לומר על הומוסקסואליות, על מיניות ועל דפוסי משפחה "מודרניים"? כוונתי איננה לפסיקות אלא לתוכן קיומי העשוי לכונן דעת ותודעה ואף להחיות נפש – להוות בסיס לבניין חיים של צעירים רבים.

אין כאן מקום להאריך בתכנים של "תורה" שכזו. אך כבכל הנושאים החשובים שאפשר לכנותם "תורת האדם" העולים היום באותה זירה סימבולית מרכזית למבחן יכולת התורה לדבר שפת הווה, התחום המיני, הנשי והשותפות בחיי נישואין, יש לדעת סוד ממשי. אם יש כל אפשרות להכרעות הלכתיות "מתמודדות", מה שבוודאי נחוץ בשאלות הללו, היא מותנית בקיומה של קדושה חיה. רק על בסיס ההעמקה בחיוניות ההתקשרות האישית לה', כמציאות אישית מחייבת, מחיה נפש ומכוננת דעת ותודעה, יש לפסוק בתחומים הללו ללא חשש למדרון החלקלק, ואף להתיר מה שבאמת אפשר וצריך להתיר. רק אם עוצמות החיים הראשוניות - היצריות, הפריון, האהבה, האמון והאינטימיות – יתהוו באישיות כנדבכים ממשיים של היטהרות והתעצמות נפשית יוכלו צעירים לשלב בין טבעיות וקדושה. רק אז יוכל ציבור רחב, צעירים ומבוגרים כאחד, לשאת הלכה חיה, שהוא כה זקוק לה, ולבנות חיים חדשים מתוכה.

נדמה שהחיבור המיוחל בין קדושה חיה לבין הלכה חיה איננו דבר שבהשגה של אדם אחד – צדיק או חכם או "מתמודד" ככל שיהיה או שתהיה. חיבור שכזה כמצע לחיים ולפסיקה תיווצר אך ורק מתוך התקשרות והתוועדות של נושאים באחריות רוחנית המייצגים בנפשותיהם הסגוליות גוונים שונים של חיות ודעת. מתוך "פורום" שכזה ייתכן ונזכה ב"תקנה" אמיתית.