התחפושות שבספר בראשית

 

רבות מהדמויות המרכזיות שבספר בראשית מתחפשות כדי להשיג מטרה כלשהי: רבקה מנחה את בנה הקטן יעקב להתחפש לעשיו כדי להשיג את ברכת יצחק; תמר מתחפשת ומפתה את יהודה חמיה על אם הדרך; יוסף מכסה את זהותו מפני אחיו שזממו להרגו.

בכל שלושת מקרי ההתחפשות הללו מתגלה רצון הבורא בהנהגת עולמנו דווקא דרך התחפושת. ייעודו של יעקב כמי שעתיד לזכות בשם "ישראל" מתגלה דרך זכייתו ב"טל השמים ומשמני הארץ", כדברי ברכת אביו, ולא רק בברכתו של מי שאליו אמורה לעבור האצטלה הרוחנית של אביו וסבו. כיסוי פניה של תמר מגלה את אישיותו המלכותית של יהודה, הנחשפת באמירתו: "צדקה ממני", והוא גם מביא להיוולדו של מי שימשיך את שושלת המלכים, פרץ. המסכה שמאחוריה מסתתר יוסף מתגלה כצינור להשגחת הבורא ממש – לא רק לעניין מִחייתם של האב והמשפחה, אלא גם, ואף בעיקר, לצורך מימוש דבר הבורא לאברהם בברית בין הבתרים.

לתחפושות יש שני תפקידים עיקריים בחיים הרוחניים: העלמת אישיותו של האדם משמעותה הורדת המחסום בין רצון הבורא לבין עולמו. לעיתים אדם כל כך רוצה להשיג את רצונותיו-הוא, עד שהוא אינו מאפשר לקדוש-ברוך-הוא לפעול דרכו. התחפושת עושה את האדם ואת רצונו אמיתיים יותר, ולעיתים אף הופכת אותו לכלי של ממש, הבטל כלפי הרצון האלוקי.

לעומת זאת יש תחפושות המנתקות את האדם מעצמיותו. אפילו הדתיות עשויה, לעיתים, להפוך למסלול בריחה, המאפשר לאדם שלא להגיב לסביבתו ולא להתמודד עם הצרכים הרוחניים האמיתיים שלו ושל סביבתו; מסגרת התפילה הממוסדת היא לא פעם דרך סלולה לתפילה ללא כוונה; דרך ארץ חיצונית פותחת לאדם פתח שלא להיות איש חסד מתוך הלב; ולימוד הדף היומי עלול להיות דרך בטוחה ומוגנת איך לא להתעמק ולא להתקדם בעבודת ההפנמה המחייבת.

רבים מאתנו בארץ מזדהים כחרדים, חילוניים או ציונים דתיים. מי שמתבונן בתורות החיים השונות הללו לעומק, בכנות ובלי לפזול הצידה, ימצא בכל אחת מהן תכונות נפש ואורחות חיים משמעותיים ובעלי משקל: אצל החילוני הישראלי אלו הן הכֵּנות והישרוּת, והרתיעה מלדבר גבוהה-גבוהה בלא שיהיה לכך כיסוי במציאות; בעולם החרדי זוהי העמידה על מרכזיותה של המשפחה והחיפוש הבלתי מתפשר אחר אמת מחייבת התובעת מחויבות בכל פרטי החיים; ובקרב הציונים הדתיים זוהי מסירות הנפש לערכים הלאומיים, כמו ביטחון, התיישבות ומסירות נפש על צרכי הכלל, והניסיון לחבר בין עולמות רוחניים וערכיים שונים. כל אלו הם ערכים הראויים לחיקוי ולשילוב. ואולם הבעיה היא שכולנו מחופשים, כלומר: כולנו לובשים זהויות חיצוניות שונות – חרדי, חילוני, ציוני דתי – החוסמות אותנו מלבדוק באמת את תורות החיים השונות ולהלביש את שאיפותינו האישיות והציבוריות בפנים חדשות, עשירות, נכונות ועמוקות יותר.

כששאלנו ילדים בכיתות א' ו-ב': "לָמה אתם אוהבים להתחפש?" נענינו, בין היתר: "כי ככה אפשר 'לעבוד' אחד על השני". כמה תחפושות יש לנו, המבוגרים, שבאמצעותן אנחנו מצליחים 'לעבוד' זה על זה? ועוד כמה תחפושות צבעוניות ומקוריות עיצבנו כדי 'לעבוד' על עצמנו?

גדולי החסידות דיברו על מגילת אסתר כמתארת מצב של מעין "תרדמה", מצב תודעתי של חוסר דעת של האדם, אשר באמצעותו פעל הקדוש-ברוך-הוא להעביר את העולם מן הנבואה והנסים הגלויים של בית ראשון אל המציאות המחודשת של השכינה בזמן בית שני, שהייתה בבחינת "חכם עדיף מנביא", ושבה נתגלה רצון הבורא בדרך של "לא בשמים היא".

הדור הצעיר הגדל בארץ ישראל אינו יכול לשאת עוד את התחפושות החוסמות בין האדם לבין עצמו, בינו לבין הזולת ובינו לבין תורת השם. הוא מחפש דרכים לדבר עם הקדוש-ברוך-הוא, מבקש להיות בקשר אותנטי וישיר עם הזולת, ומחפש אחר עומקה של תורה שיגע בנפשו ויחיה אותו.

ארץ ישראל היא מקום השכינה. ומסתבר שבארץ השכינה אי אפשר להתחפש באופן שיסתיר ויחסום את עצמיותנו ואת יכולתנו לצמוח כאנשים וכתרבות. רק התחפושת שתכסה את הגאווה, את הרצון לקחת ולא לתת ואת הכוחניות, היא שתעניק לנו את היכולת לממש את הכל במלוא העוצמה שבעצמיותנו, לרצון הבורא אתנו בארצו.