מחזה של בנות לפני גברים
תשובה אמונית ואומנותית בעניין תאטרון ויהדות


 

א. העיסוק הגובר באומנויות אצל צעירים דתיים רבים, הנו ביטוי לחיפוש אצל צעירים אלו אחר משמעות אישית, יכולת הבעה וכנות רעיונית ורגשית נוכח מסגרת דתית שנראית להם לעיתים מנוכרת מדי ואדישה מדי לחוויותיהם וסוגיות הקיומיות ביותר בנפשם. צעירים אלו מתחנכים במסגרות בהן השכל והעשייה הן התחומים באישיות השייכים לעולם התורה, לרבנים, ולדת - והרגש, החוויה, ועוד יותר, הדמיון מהווים פרי טיפוחן של התקשורת המערבית והחילוניות הישראלית.

רבים מהנוער שלנו גדלים בעולם חצוי כאשר, לצערנו, הביטויים היותר פנימיים ויצירתיים מבחינת צמיחתם כבני אדם אינם מתרחשים בזיקה לבנין האישיות התורנית המבוגרת. כפי שהתוודה לי פעם בחור בשיעור גבוה באחת מהישיבות ההסדר החשובות, "הרבנים דברו אתי תמיד על זיכרון העבר ועל הגאולה העתידית המתממשת ובאה. על ההווה, ובעיקר על ההווה שלי, אף פעם לא דברו לעומק. בגלל זה אני כותב שירה."

השאילה העמוקה, הקיומית והחינוכית כאחת, המשתקפת מתוך תופעה זו היא המקום של החופש האישי ככלי לעיצוב הקודש באישיות האדם. קטעים רבים של הראי"ה קוק מעידים על חיוניות של מגמת "בקשת האני העצמי" המחייבת "חירות מוחלטת פנימית". גם הרב סולובייציק במאמרו "איש ההלכה" הקדיש קטעים מרכזיים ביותר למה שכינה "כוחות היצירה של איש ההלכה". אך הם לא השאירו לנו מצע מעשי, הדרכות ועיצות, מול התהיות המשמעותיות בתחום הזיקה המורכבת שבין החופש והקודש. במיוחד בדור החי בסביבה חברתית-תרבותית שאינו מכיר בחשיבותם של גבולות לבנין האישיות, על אחת כמה וכמה לאישיות שבקדושה, יש צורך חיוני ביותר להעמיק בשאלות הנוגעות בזיקה כה תשתיתית לבנין האדם התורני

כחלק מהעיסוק הגובר באומנויות אצל צעירי ם דתיים אלו, גם מגמות לדרמה ותאטרון באולפנות ובתיכונים, ואף קבוצות יצירה של ממש, הולכות ומתעצמות. כידוע, חז"ל ראו בהליכה ל"תאטראות" מעין השתתפות בעבודה זרה היות והתאטרון היווני והרומאי התאפיינו בטכסי עבודה זרה מובהקים ובמופעים שביטאו יסודות אפלים בנפש האדם – אלימות, מיניות פרוצה, וקלות ראש. בדורות האחרונים כחלק מהותי מניסיון האדם להציץ אל תוך נבכי נפשו, התאטרון האיכותי הציע צוהר חודר אל מצבי חיים, סוגיות חברתיות בוערות, ולעיתים, אף אל עמקי הנפש ממש. היה אפשר לצפות שהעניין החדש שמוצאים לאחרונה צעירים דתיים ביצירה בתאטרון יביא תרבות יהודית מתחדשת למצוא לה דרך מקורית וחיה להשתמש במדיום זה לתת ביטוי להסתכלות מעמיקה משלה על תחומי החיים הללו. אך כתוצאה מהדעה הרווחת אצל חז"ל אודות התאטרון, דעה שהחזיקה מעמד במשך כל הדורות, הניגש לספרייה התורנית ימצא מעט מאוד במה להיאחז, גם מבחינה הלכתית וגם מבחינה אמונית-רעיונית, בכדי להתוות דרך בשאילות רבות העולות מהעיסוק בתחום זה

הדברים הבאים משקפים דיון שהתרחש לפני כמה זמן בבית אב - יצירה והתחדשות בתורה בירושלים במסגרת השתלמות בתחום האמנות והיהדות עבור מורים באומנויות שונות. "השאלה ההלכתית" המתוארת כאן מסרטטת מציאות דמיונית, לא התרחשות אמיתית. "התשובה" איננה מיועדת להיות פסיקה - סגנון השו"ת מאפשר חידוד הנקודות התורניות שעלו בדיון

ב. שאלה: אני מלמדת במגמת תאטרון באחת האולפנות בארץ. עבודתי עם הבנות בבית הספר תמיד חושף ביטוי עוצמתי לעבודת השם אישית, ביטוי שרק מתאפשר מתוך חופש היצירה, ביטוי הנוגע בעמקי חיים של הבנות . אני מרגישה בעבודה עם הבנות שדווקא החופש שבתשתית תהליך היצירה הוא הבסיס לבנין האישיות הרוחנית שלהן. אני מצליחה לשלב בין החופש בעבודה היצירתית לבין הבירור האישי של תוצרי העבודה בעולם האמוני של כל בת ובת. כוונתי לעבודה בתנועה בה "האש הבוערת" בפנימיותינו מקבלת שפה אישית וממוקדת להבעת ההוויות הטמונות בנפש. גם בתחומים האחרים בתהליך העבודה – כתיבה, ביום ושחקנות – אני עוסקת עם הבנות בהתמודדות חינוכית בונה תוך כדי בירורים אמיתיים של סוגיות אישיות בנפשן, ברגשותיהן ובעולמן הרוחני
.

אך ישנה בעיה שמתעוררת לא פעם כאשר אנו מעבירות את עבודתנו מתחום "הסטודיו" הסגור אל ההופעה על הבמה. אני מעונינת שהבנות תופענה רק לפני נשים בכדי שההווי הפנימי העשיר של הבנות, המתגלה בתהליך היצירה, יקבל ביטוי הולם בעבודה לפני קהל. במסגרת זו התנועה של הבנות תוכל להיות חופשית, התמליל, הביום והשחקנות יהיו ללא הגבלות מיותרות והם יבטאו את עושר היצירה - גם האומנותית וגם האמונית שבסטודיו.

לצערי מטעמים תקציביים המנהל של האולפנא מחייב אותנו להציג לפני כל ההורים – גברים ונשים. בית הספר יקבל מימון להופעה מהמועצה במידה וההצגה תיעלה בשיתוף עם המתנ"ס –וזה בתנאי שיוזמן הציבור הרחב כולל האבות וגברים אחרים. הוא טוען שזה פוטר לו בעיות במימון מגמת התיאטרון בבית הספר. המנהל התייעץ עם רב בית הספר ועם רב השכונה וקיבל היתר להצגה לפני גברים בתנאי שהבנות לא יזוזו הרבה על הבמה, ילבשו דגמ"חים מתחת לשמלות, וישנו חלקים של התמליל. 

ברור לי שההצגה שתעלה במסגרת ה"ההיתר ההלכתי" לא ישקף כלל וכלל את עבודתן של הבנות – והרי עיקר העבודה בתיאטרון הוא בהופעה על הבמה לפני קהל. בצורה זו אתפשר על תפיסתי כמורה לתיאטרון ועל כל היסודות של אמנות חופשית שהיא לדעתי הבסיס של עבודתי החינוכית עם הבנות

מה עלי לעשות

ג. תשובה: אסור לבנות להופיע לפני גברים באופן המתואר היות והופעה שכזו עלולה לקלקל, ואף להשחית לחלוטין, את החינוך לאמונה שהוא עיקר עבודתך

הסבר: המחיר האמיתי של הופעה כזו איננה ב"פשרה" שאת נדרשת לעשות עם "תפיסתך כמורה לתאטרון" ועם יסודות ה"אומנות החופשית". המחיר שאסור לנו לשלם אותו הנו בהרס שעלול להיווצר בבניין האישיות של הבנות, וזאת בשני אופנים: 

1. עבור חלק מהבנות במגמה, העבודה שאת עושה אתן הנה ההזדמנות הראשונה בחייהן שיחושו איך עבודת השם יכולה להיות חלק מהחיים האישיים של אדם. כלומר, בעבודתן בתנועה כפי שאת מנחה אותן, ובתחומים האחרים של היצירה, רגשותיהן האישיות, וחוויותיהן המשפחתיות והלאומיות, הופכות להיות חלק מהותי מה "טכסטים הנלמדים".

2. כפי שאמר לי רב בית ספר בצפון הארץ לאחר ביקורו בתערוכת ציור של בנות שסיימו מגמת אומנות בסוף "השמינית", "זאת הפעם הראשונה, למרות שהבנות נכחו שעות רבות בשעורי מחשבת ישראל ותושב"ע, שהבנות חיו באופן אישי את היהדות והאמונה." זאת, בגלל שתהליך היצירה האישי מחייב התבוננות, הפנמה, הבעה אישית ובירור רציני של החומרים האישיים.
צריך להדגיש שדווקא "האמנות החופשית", כפי שאת עוסקת בה כאישה מאמינה, היא המאפשרת לבנות לחוות, אולי לראשונה, את עוצמת הקשר האישי לאמונה ולעבודת השם כהוויה המחייה את האדם. לעומת זאת, ההופעה על הבמה, כפי שאת מתארת במסגרת של "ההיתר ההלכתי" עלול להשחית את ניצני האמונה החיה שאת שנוטעת בנפשותיהן הבנות.

המגבלות שבהופעת הבנות לפני גברים, על אף שכמובן הן מחויבות ההלכה, ימנעו ממך בשלב המכריע של עבודת התאטרון, ההופעה לפני קהל, לממש את דרכך החינוכית- אמונית. את תצטיירי בפני הבנות כמתפשרת, בשלב מכריע של העבודה המשותפת, על העיקר, האמוני-חינוכי כמו האומנותי, ואולי אף כצבועה. גם עצם האמונה, שצומחת כעת אצלן כביטוי חי של האישיות שלהן, עלולה להצטייר כך.

3. עלולה להתהוות סכנה ממקום נוסף בבניית האישיות הרוחנית של הבנות כתוצאה מההופעה כפי שתארת אותה. המסקנה הברורה של הבנות מהופעה בתנאים שתארת תהיה שמטרתן של הלכות צניעות היא לעמעם ולהדחיק את הביטוי האישי הישר והאוטנטי שלהן בעבודת השם. אין קלקול גדול מזה עבורן. הרי הלכות צניעות הן אחת הביטויים המובהקים שחיי קדושה מקרבים את האדם אל הקדוש ברוך הוא. אין שום הצדקה מבחינה חינוכית-אמונית להכניס את הבנות למצב שכזה. מציאות שכזו הנה בדיוק מה שהראי"ה קוק כינה "יראת שמים המקלקלת" את תחושת התום, המוסר הטבעי והרצון לקרבה לשם.

המסר החינוכי אמוני לבנות מהופעה בתנאים אלו יהיה נוקב - חופש מעניק מקום אישי להתהוות הנפש ולהעצמת הקול האישי האמוני. מאידך, ההלכה, המצוות הקדושה עצמה, אף בתחום המשמעותי ביותר עבורן, כגון הלכות צניעות, הנן מקומות של ניכור, של דיכוי הנפש ושל הדחקת ההבעה האישית באמונה ובעבודת השם. והרי אין דבר יותר רחוק מאמונתנו. הקדושה, גם בצד ה"איסורי" והמגביל שבה, מקנה לנו מסגרת בה עוצמות החיים וברכותיהן יכולות להיות כלים להפוך את האישיות של האדם למשכן השם.

לסיכום: כמובן, אסור לבנות להופיע בפני גברים באופן שיחלל את הלכות צניעות. כמו כן נראה שלא פחות חמור הוא האיסור להופעת הבנות באופן שיביא לקלקול כה משמעותי בעצם המפעל החינוכי התורני שאת שוקדת עליו.

ד. עצה אומנותית: חשוב בכל עבודה בתחום התאטרון להפריד בין "הפנים" לבין החוץ".ה"פנים" הוא החלל הפרטי - שלך ושל הבנות - בו תהליך היצירה מתהווה בחופש. אפשרויות העשייה בכל תחומי היצירה בחלל ה"פנים" מעניקות לך את הכלים המיוחדים לעבוד עם הבנות באופן אישי. תהליך העבודה של כל בת מהווה ביטוי אישי וסגולי
לעניין של "בכל דרכך דעהו". לעומת זאת "החוץ" הוא תמיד חלל שמוגבל באפשרויות הביטוי שלו. בתהליך היצירה אי אפשר להוציא את כל מה שנעשה בחלל "בפנים" אל החלל "בחוץ". מה היית עושה אם הייתם מתבקשים להופיע, למשל, לפני חרשים, לפני עוורים או לפני ילדים אוטיסטים? במקרים אלו תהליך היצירה "בפנים" היה עדיין ביטוי ל"אש" שבנפש. אבל העברת העבודה מה"פנים" אל ה"חוץ", בעקבות ההגבלות הכרוכות בכך, היה צריך להיות תהליך יצירתי לא פחות מרתק ומחייב מכל הבחינות - האישיות, האומנותיות, והאמוניות. גם כשאני מכין שעור תורני ישנם מצבים רבים בהם תהליך היצירה האמיתית, גם בלימוד עצמו, הנו בהעברת החוויה האישית הנפלאה של חידוש בלימוד אל הכלים המסוימים והמסגרת האנושית והתורנית המסוימת של מי שאני אמור ללמד.

ה. אין פתרון פשוט לשאלת הופעת בנות לפני קהל מעורב. כפי שציינתי, כמו שחייבים להקפיד על הלכות צניעות, כך אסור להתפשר על תהליך היצירה החופשית למען הלכות צניעות, שלא נשחית את בנין האישיות הרוחנית של הבנות. יתכן שבעבודה משותפת של רבים המחפשים פתרון אמיתי למצב זה נצליח ליצור שפה תאטרונית חדשה. יצירה שכזו תלמד אותנו ששמירה על הלכות צניעות עשויה להביא להתרחשות דרמטית שתקרב את השחקניות ואת הקהל גם אל עצמם וגם אל הקדוש ברוך הוא.

אחרי אלפיים שנה של גלות תהליך החזרה אל עצמנו מחייב התמודדות אמיצה ואחראית ויצירה רוחנית ואנושית שאין בהן קיצורי דרך.