תיקון היסוד – ברכת היצר הגברי וקידושו

 

א. הבריאה כברכה

במילים פשוטות מספרת התורה שהבורא רוצה בחיים, "בראשית ברא א-לוהים את השמים ואת הארץ". העולם הנברא הוא "טוב" בעיני הבורא, ובעיקר, הוא רווי בברכתו. בניגוד לדתות ותרבויות רבות, הנבראים אינם מתוארים כמציאות נחותה או פגומה לעומת המציאות השמיימית, הא-לוהית או הרוחנית העילאית. לפי תיאור הבריאה בבראשית פרק א קיים רק שפע של חיים, תופעות חיים מגוונות, ברכתן והתעצמותן, והן בעלות ערך, באופן חוזר ומודגש, בעיני הבורא, בחינת, "וירא א-לוהים כי טוב".

הבריאה עומדת מסודרת בברכתה הא-לוהית כאילו לנצח נצחים - כוח הריבוי באדם ובחי; כוח ה"ממשלה" הניתן לצבאות השמים בנעשה עלי אדמות; הזרע שבפרי העץ וביבולי השדה; ההפרדה בין ים ליבשה ובין מים תחתונים לבין מים העליונים המקנה לנבראים את החסד החיוני ביותר, את ברכתם לחיות ולהתפתח בכוחות עצמם ואת תודעת קיומם העצמאי בנפרד מהבורא. וביסוד הבריאה כולה, עומד שורש הצמחת החיים עצמו, "ורוח א-לוהים מרחפת על פני המים" – החיבור בין שני הכוחות הדינמיים, מפגש נוגע ולא נוגע בין הדיבור הא-לוהי והמים.

אין בבריאה כפי שהיא עומדת לפנינו בתיאור זה התפרקות חומרים, לא נודע שום תהליך ריקבון. לא מוזכר המוות במפורש לאורך ששת ימי הבריאה והשבת. המדרש הנודע בבראשית רבה המביא את דברי רבי מאיר מפרש את הפסוק, "וירא א-לוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד", כמתייחס אל המוות. באופן זה המדרש מכיל אף את המוות בכוחות הבריאה של הבורא המרבים את תופעת החיים. בסיפור הבריאה של פרק א בספר בראשית, מ"בראשית ברא" והלאה העולם מתרחב ומסתעף באופן מסודר, אך כאילו עד אין קץ, מעיין של מים חיים, של המשך שפע החיות והעצמתה כמעט ללא גבול.

המדרש בבראשית רבה תוהה על פתיחת התורה באות "ב" ולא באות "א", הראשונה מבין האותיות. אחת מתשובות המדרש בוחנת את יסוד ה"ארור" שיוצא מה"א" לעומת ה"ברכה" היוצא מה"ב". לאמיתו של דבר, הרבה סיפורים בספר בראשית מסתובבים על הציר של ה"ארור" וה"ברוך". אלא שבאופן מפתיע הנקודה העיקרית בסיפורים אלו איננו "מיהו הארור?", "ומיהו המבורך?", אלא "מיהו המחונן, כמו הבורא עצמו, בזכות המברך?" התכונה המאפיינת את האדם "הנבחר" הנה היכולת להיות הצינור להעביר אל תוך עולם האדם את הברכה הבראשיתית שהבורא הטמין בבריאה. האדם המבורך הוא תמיד גם המברך. מפליא הוא התמונה של בורא העולם המברך בדיבורו את עולמו, ומטמיע בו כוחות פריון והצמחת חיים, ובמקביל לו, של אדם, בשר ודם, המברך בדיבורו אדם אחר ומטמיע בו מכוחות חיותו.

משמעותה של הקבלה זו טמונה בעצם המבנה הסגולי של המילה "ברך". השורש "ברך" מורכב כולו מכפילות ומשניות: "ב - 2, "ר" - 200, "ך" - 20. מילים רבות הנגזרות משורש זה, ומחילופי אותיותיו, מתארות יחסים שונים של "אחד ועוד אחד" - בֶרך, הבריך, רכב, הרכיב, ואולי אף "הכרובים" אשר מכסים בכנפיהם את הארון שבמקדש, ו"פניהם איש אל אחיו". כלומר, ה"ברכה" במובן של הפרק שברגל (ברך) מרמזת לא רק לכפיפות הנפש של המבקש ברכה לפני המברך, אלא גם את עצם החיבור בין שני איברים או עצמים נפרדים. במובן זה ה"ברכה" הנה זרימת השפע המחברת את נותן הברכה אל המקבל בקשר של חיים. התמונה המקבילה של הבורא ועולמו ושל בני אדם, מברך ומבורך, משקפות בעומק את ההתחברות שבתשתית הברכה שבבריאה - ההאצלה המחברת בין שורשה של החיות למקום מימושה.

השאלה המשמעותית מכולן נמצאת כאן, בנקודת החיבור המפליאה הזאת - כיצד אפשר להניח שקיימת הקבלה כלשהיא בין הרצון האיתן לחיים שבתשתית הבריאה של הבורא עצמו לבין התודעה השברירית כל כך של האדם, הנמצאת תלויה בין קלקול לתיקון? האים אכן סוד הברכה באדם יכול להתהוות באופן שיביא לקיום האדם ועולמו ולמימוש עולמו של הבורא

ב. ההעלם שביסור התודעה הגברית

בברכת השפע שבתשתית החיים נמצא סוד כמוס – סוד הזרע שבזכר. היכולת לשאת בפלא זה, איננה נרכשת בזכות – זהו ביטוי לכך ששורש החיים איננו תלוי בבחירה; הזכרים, רובם ככולם, מבורכים בזרע המקנה חיים ללא שום קשר לרצון, לתודעה או לדעת. יתר על כן, האיש נושא סוד חיים זה אשר בתוכו, באופן פרדוכסלי, במצב של היעלמות מאותן עוצמות חיים כה חשובות לקיומו האישי ולקיום המין כולו. זרעו נמצא כאילו סמוי ממנו - מה שעל ידו ינחיל מעצמו, מעצם קיומו, לדורות הבאים, איננו "משלו", אלא רחוק הוא ממנו, ממש מנותק, כאילו מונח הוא ברובד אחר של מציאות.

הזרע שבגופו מקנה לגבר רגעי אושר והנאה, גם של הגוף, גם של הרגש וגם של הנשמה. יחד עם זאת כוח החיים הבראשיתי הטמון בזרעו מחייב אותו לעמוד במצבים לא פשוטים בהם הוא חייב לבחור, עבורו ועבור אחרים, בין הרס חיים לבין הצמחתם. למרות זאת, מפליא הוא, שלא כמו בהתעברות החיים ברחם אישה, אין הגבר מודע לפעילות זרעו. ברגע של היסח הדעת, הוא מוציא את זרעו ומעביר אותו לאישה. לאחר מכן הוא חי מנותק מפעולת זרעו ברחמה, היצירה הפלאית של עובר מזרעו עובר לידו ללא היכר, ומאז הוא שרוי במצב של העלם עד עת לידת זרעו כאדם חי ושלם. קשה לגבר אף לדמיין את הקשר הישיר הקיים בין זרעו שיצא מגופו לבין בניו ובנותיו עת הופעתם בעולם. הלידה שייכת למישהי אחרת, ועבורו - לזמן אחר. עברו תשעה חודשים מעת מעשה שבקושי הוא מסוגל לשייך אותו לאירוע המדהים של חיים חדשים. יצירת הוולד מזרעו, חידת החיים החדשה והפלא הברוך הטמון בה כביכול אינן תלויות בברכה שיצאה מאשכיו.

אנו חיים בדור שעבור גברים רבים סוד החסד שבזרעם נעלם להם לחלוטין. ברכת החיים שביסוד חיי הגבר, והידיעה האינטימית של ברכה זו כמפרה חיים חדשים בעולם, התחלפו בהתמקדות באהבה עצמית ובחיפוש אחר מימוש הגאווה הגברית. כתוצאה מכך רבים הגברים המוכנים גם לתת את זרעם ללא שום התחייבות לקיים יחס אישי, קשר של התחברות, עם הילד הנושא בתוכו משהו מפלא ניצוץ החיים שקבל ממנו. מהיכן נובע הניתוק הנורא של הגבר מתמצית חייו שלו ומשורש ברכתו?

שלא אצל אישה אשר חווה באופן ישיר וכחלק מעצם זהותה הראשונית את ברכת הפריון הטמונה ברחמה, פוטנציית החיים שבזרע של גבר חודרת לתודעתו רק בתיווך של רצון, בחירה ודעת. ללא העלאת מציאות הזרע לרבדי הכרה, הלא "טבעיים", נשאר הזרע של האיש מציאות עמומה לחלוטין עבורו, חבויה במעמקי מעיו הפועלים על הגבול של הנודע והבלתי נודע. היכולת הפיזית להקניית חיים המתהווה באיש בגיל ההתבגרות, באה עם התפתחות מקבילה של מודעות המתבגר בכל הקשור לעמידתו על תוכן חייו האישיים, הערכיים והמקצועיים. צמיחת הדעת והחשיבה המוסרית של המתבגר, ותהליך גיבוש דרכו בחיים, באים יחד עם התגברות יצר מיניותו, המעסיקה אותו מאוד, אך בדרך כלל מבלי שהוא יודע, או מתעניין, איך לעמוד על משמעות ברכת החיים שהוא נושא בקרבו. מאיפה יהיה לו לדעת את תקוות העתיד הטמונה בו, כלומר, העתיד הבלתי נתפס השוכן בגופו, שיהפוך לילדיו, העתיד שיתברך בו כאשר תאים מגופו, עצם מעיצומו, יחיו באיברי ילדיו גם לאחר מותו?

מקורות תורניים רבים לאורך הדורות מייחסים חשיבות גדולה מאוד לתהליכים המקבילים של התפתחות כוחות היצירה שבגוף וכוחות היצירה שבדעת. אחד הביטויים המרכזיים לכך הנו הזיקה המובהקת שראו בין ברית המילה המקדשת את זרע הגבר והמהווה אות הקשר שבגופו לעמו ולבוראו, לבין ה"ברית" הכרותה עם המילה שבפה. בשורש הזיקה בין השניים נמצאת ההבנה שגם פה האדם, קולו ודיבורו, הנם מוקדים ושורשים של ברכת החיים ועוצמתם. כוח הפריון שבזרע קיים גם במילים מחיות כשם שמתנת הזרע של איש לאישה יכולה להיות שפה של קשר אנושי של אימון ושל אינטימיות החזקים ביותר, מילים המדברות על בניין החיים. ישנו זרע מפרה ומחיה גם בפה, וזרע זה הוא רב חסד, וביכלתו להיטיב כמעט ללא גבול. "אני כברוש רענן, ממני פריך נמצא", אמר נביא בשם הבורא (הושע יד, ט), כשהתייחס לדבר ה' הנזרע בעולם ומפרה בו חיים חדשים כל העת. הזיקה החידתית המחברת בחיי גבר מבוגר בין חיות הזרע שבגופו לבין חיות הפוריות שבדבורו שגם אותו הוא מסוגל לזרוע אל תוך החיים - זהו סוד הגבריות שביכולתה להקנות חיים – לאיש עצמו, למשפחתו, לקהילתו ולעולם רווי כוחות חיים המחכה להפריה.
 

ג. עץ החיים והמוות

ברכת החיים נטועה עמוק באדם - בזרע שבאשכיו ובתקווה שברחמה, בדם ובמימי הגוף, בפעימות הלב, בזרימת האוויר לתוך הריאות ומהן, רצוא ושוב, בחיים הזורמים בלא מודע באברים הפנימיים, בצמיחה התמידית של העור והשער, באיזון של ימין ושמאל שבמוח, בקומה הזקופה – בגפיים, במרכז הכובד שבחזה ובגולגולת ובעמידה ישרה על שתיים המשקפת את חידת "הצלם א-לוהים" שבגוף.

אך ברכת החיים המפרה את האדם נותן את אותותיו בעיקר בכוחות היצירה שבו - בדיבור ובשפה, בחכמתו, בדמיון, בכריזמה, ביופייה ובהדרו, ובמיניות המחברת בין החיים הביולוגיים לבין הרבדים הרגשיים והנשמתיים שבהווייתו. ברכה זו מתבטאת בעצם הנוכחות הקיומית של האדם - ברצון לרכוש ולבנות, בצורך שלא יודע גבול להכרה אישית, לכבוד ולשליטה, בשאיפות ובחלומות, ובעיקר, ברצון המטורף לחיות ולא למות, שאיפה המתבטאת לא רק כלפי החיים הפיזיים, אלא בצורך להנציח את שמו ואת קיומו. האדם רוצה לנגן, לשיר, לרקוד, לשורר, לחדש, לייצר, להבין, לאהוב , להיות ולהתהוות. שורשו הא-לוהי הבראשיתי של כוחות אלו הוא המקנה להם את התכונה שלעתים אדם חש אותם ככוחות ששולטים בו, שאינם מכירים גבולות.

בניגוד לרצון הא-לוהי ביסוד החיים ברכה זו שבאדם, כאמור, עלולה להבליט את הפירוד, את האנוכיות הצרה, ואת המיצר בין אדם לאדם ובין נברא לנברא. כפי שמסופר בסיפור גן עדן על פי ספר בראשית, עץ החיים, הנטוע עמוק עמוק באישיותו של אדם, עומד נגיש וחשוף, מזמין שיקטפו את פירותיו, שיאחזו בחיותו הקסומה. והאדם נמשך, מעצם שורש חיותו הפועם בו, לקחת. אך כפי שפירשו חלק ממפרשי תורה, עץ החיים הוא גם עץ הדעת טוב ורע. ובכל עת שרק יושיט את ידו לקחת את פרי החיים ולטעום ממנו עשוי עץ החיים להפוך לעץ המוות. כל ניסיון מתוחכם של אדם לעקוף חידה זו, כל מאמץ לחדור אל עבר כוחות החיים הבראשיתיים הטבועים בתוכו מבלי להתייחס למציאות זו, מביא אותו אל סף ההרס העצמי, הקלקול של פני משפחתו והחברה בה הוא חי, וחורבן הבריאה שהוא נתבע לשמור ולהפרות. איפה טמונים כוחות החיים הבראשיתיים באדם? לפי המדרש - בחכמתו, בשכרון שבסם ובחושיו, ביופי ובשאיפה להתעלות, וכמובן, במיניותו. כל עוד ניגש אדם לטעום מפירות אלו של עץ החיים נוגע הוא בעץ הדעת טוב ורע. אם יקח רק לטובת עצמו ימות עם עולמו; אם יקח לטובת עולמו של הבורא ורצונו, לשם גילוי תשתית ה"אחד" המחבר כול, יחיה ויקבל את ברכת החיים הטמון בגופו ובאישיותו.

אנו עדים לעתים קרובות מדי בתוצאות הרת האסון של רצון האדם לקחת מעץ החיים ללא חשבון מעבר לאינטרס האנוכי. בתנועת נפש זו הולכת וגדלה הסכנה שבעצם התעצמות כוחותיו החיוניים שבברכת החיים, האדם ישבור ויחריב. הוא, באופן פרטי, אולי ישגשג, אבל העולם יקשה לשאת אותו לאורך זמן. שלולית הדם אגורה בפתח, רוח המטבחיים באוויר - את מי ירצח קודם? את אשתו, את אחיו, את שכנו - או את עצמו? על מי יתנשא? כמה נשים יכבוש? על מי ישלוט? רכוש של מי יקח לעצמו בכוח ובערמה? בשם איזו אמת פרטית או קולקטיבית ישעבד ויעשוק? במי יפגע ואת מי ימוטט בכדי להשיג קתדרה אקדמית, על מנת לחבר כתבה עיתונאית פוגעת, על מנת להביע בקורת אומנותית משוננת או בכדי להשיג עמדה פוליטית חזקה?

ככל שהברכה הא-לוהית הנטועה באדם הנה חיונית יותר, בראשיתית יותר, כך קשת המטולטלת של החיים והמוות, של הבנייה וההרס הולכת וגדלה – ביסוד מטולטלת זו נמצאים כוחות הפוריות שבדעת ובדיבור וכוחות היצירה בזרע של הגבר.

קיימת תופעה כמעט אוניברסלית שאוהב האדם להתגנדר בשאלות - מיהו הגבר הגדול מכולם? הציביליזציות שעיצבו את התודעה האנושית שאפו להנציח את שמן דרך יצירות ספרותיות שקסמן יונק מהגירוי הקיומי העמוק שבשאלות אלו. יצירות אלו הפכו במרוצת השנים לנדבך מרכזי, נכסי צאן ברזל, בתופעה המכונה משום מה, "התרבות האנושית". המגמה הרוחנית של ספרות זו היא להלל את מעללי גיבוריה, או לתאר את הטרגיות של קיומם, כמי שחולמים על חיי נצח אבל הנידונים לגורל אכזר של בן-תמותה. במיתוס הקדום "גילגמש", למשל, השאלה מנוסחת כך - מיהו האיש היודע לבנות ערים גדולות ובצורות לשמים בכדי להנציח את שמו לדורות? מיהו הגיבור שיעלה לנו השמימה, יתגבר על האלים וישיג לנו את סוד החיים הנצחיים? במצרים הקדומה אותה השאלה לבשה לבוש נוסף - מיהו האדם המגלם את התנין שבנילוס, שישלוט בשפע החיים של האלים, ויכלכל ויפרנס את העולם?

ככל שעברו הדורות הלכה והתארכה רשימת המועמדים לגבריות האולטימטיבית. מי כבש את השטח הכי רחב של כדור הארץ, ומי הנהיג את האימפריה העשירה והרחבה ביותר? מי הגלה, נישל או פשוט טבח במספר הגדול של אויביו? דברי ימי העולם, ספרי הסטוריה ובחינות בגרות רוויים בתיאורים לפרטי פרטים של "גיבורי עולם" הללו שעיקר עניינם עלי אדמות היה האגו, האינטרס המצומצם, הכבוד הלאומי או תהילת האל החזק מכולם, הגבר-אליל השולט ב"פנתאון". לשאלה זו - "מיהו הגבר הגדול מכולם?", היו ניסוחים עדינים, וכביכול, מתורבתים יותר - מי צייר את הציור הנפלא ביותר והנמכר במחיר הגבוה ביותר? מי חיבר את הרב מכר הגדול ביותר, וכדומה.

כל הניסוחים ה"מתורבתים" הללו הם הרחבה של אינטואיציה אחת בסיסית, כפי שמסופר במגילת אסתר היא - שה"גבר" הגדול מכולם היא, כמו אצל אחשורוש, שיוכל להיות עם כל הבתולות היפות המדינה. ה"פנטסיה" של הכיבוש הגברי הפרטי היא התשתית של כל האידיאות של כיבוש גברי תרבותי, כלכלי, ולאומי.

לעומת מסורת תרבותית רבת-ממדים זו, אברהם ומשה, שני הגיבורים העיקריים שאופיים ומעשיהם מתוארים בתורה, משקפים תובנות אחרות אודות הגבר האולטימטיבי ושאיפותיו, ואודות הבורא וגבורתו. על משה נאמר ש"היה עניו מכל אדם". על כן היה כלי לקבלת דברי הבורא שבאו להפרות ולהעצים את כוחות החיים באדם. אברהם מצא את עצמו נשאב למלחמה אזורית גדולה על השליטה באזורים נרחבים במזרח התיכון. ארבע שליטים עם תעצומות כוח פוליטיות וצבאיות אדירות שאפו לכבוש חמישה שליטים זעירים ששלטו במקורות המחיה העשירים של בקעת ים המלח הפורייה. זהו סיפור מקובל של אינטרסים כלכליים ולאומיים שמביאים לתוצאה ה"טבעית" של מלחמה והשתלטות בכוח. יתכן שבמסגרת מחקרי ההסטוריה של הציביליזציות במזרח התיכון הקדום, מלחמה זו איננה זוכה להתייחסות מרובה, כיון שהשפעתה על התרבות האנושית, שהיא תרבות הכוח וההשטלתות - הפוליטית, הכלכלית והאומנותית - הייתה זנוחה. אברהם, מצדו, נשאב להתגוששות האזורית ההיא מתוך חשבונות של תרבות במהות אחרת לחלוטין, על עניין שנראה להסטוריון החוקר כפעוט למדי. לא על עסקי כיבוש ארצות או לשם העצמת השפעתו הכלכלית והצבאית התערב אברהם, אלא על עניין אישי ומשפחתי. הוא חש מחויב להציל את בן אחיו מידי הגברתנים.

מול עולם שקבע את הנורמה שהגבר החזק מקבל גם את האשה היפה וגם זוכה בחלק הארי של השלל הנכבש, מעמיד אברהם את האמירה, "הרמתי ידי אל ה' אל עליון קונה שמים וארץ, אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם אקח מכל אשר לך, ולא תאמר אני העשרתי את אברם. בלעדי רק אשר אכלו הנערים וחלק האנשים אשר הלכו אתי ענר ואשכול וממרא, הם יקחו חלקם". (בראשית יד, כב-כד).

בפנינו הגדרה אחרת של השאלה התרבותית השורשית והמעיקה, "מיהו הגבר האולטימטיבי? מיהו הגבר הגדול מכולם?" ההיגד של אברהם ושל תרבות בניו ובני בניו הוא – הגבר הרצוי בתרבותנו הוא זה שמכיר שכל עוצמות החיים הם של בורא העולם, הוא שיודע שרק שפע הברכה הראויה לו והמגיעה לו בצדק, יהווה בסיס לבניית נחלתו בעולם. הברכה ניתנה לאדם לשם הפריית החיים והעצמתם, ולא לשם האדרתו של האדם עצמו - מה שעלול להביא לשימוש בברכה בצורה אלימה ובאופן שיחליש את עוצמות החיים ואף להביא לחדלונם. מימוש הברכה הא-לוהית הטבועה בכוחות האדם החיוניים ביותר - תלוי בהכרה זו שכל הברכה שבאדם ובעולם היא של בורא העולם, ושרק בהעצמת הרצון להשתמש בכוחות אלו מתוך אהבת חיים, כמו של הבורא עצמו, יהפוך עץ המוות שבאדם שבעוצמה הבלתי מודעת של הזרע "להתקיים", ובכל מחיר, בחזרה לעץ החיים. תובנה זו תקפה קודם כל בכל הקשור למיניותו של האדם, ולאחר מכן כשמדובר בעוצמות היצירתיות שבסיס זהותו ואישיותו - שכליותו, הכריזמה שלו, כוח הדמיון שבו, החופש, התודעה וכוח הרצון, ויכולת התעלותו הרוחנית.

ד. קדושת האדם, מהי?

ישנם הסוברים שהשאיפה למימוש כוחות החיים שבאדם מחייבת "זרימה חופשית" של העוצמות היצרתיות בגוף ובנפש, ושלעומת זאת בשאיפה לקדושה נמצאת הדחקתם והחנקתם של כוחות אלו. בתורה קיימת תובנה הפוכה הגורסת שברכת כוחות החיים המוטבעת בעומק קיומו של האדם הינה עדיין במצב גרעיני, כולה פוטנציאל, כאשר החיים והמוות, האבדון והתוחלת, תלויים ועומדים לפניו. כלומר, במקום שמצויה העצמת כוחות חיים חיוניים באדם, נמצא הצורך בקדושה למען החיים עצמם. חיי קדושה מקנים לאדם את היכולת לעבוד עם כוחות הבראשיתיים שבו באופן שהם יתממשו, אך מתוך יצירת עולמו האישי וסביבתו כמימוש תקוות החיים עצמם.

בפרקים שבמרכזו של ספר ויקרא בונה התורה בשיטתיות את מושג הקדושה. באופן מפתיע, המצוות, בהן הקדושה מהווה עיקרון מעצב, מתייחסות לרבדים הפיזיים החיוניים ביותר, ולא באופן ישיר לשאיפתו של האדם להתעלות רוחנית. הקדושה הנה אפיון של מצוות הבאות לסדר מעשי אדם בתחומי המזון, בכל הנוגע לכוח הפריון ויחסי אישות, ביחסים הבסיסיים שבין אדם לחברו ובמסגרות החברתיות-כלכליות הנגזרות מיחסים אלו. רק במקום שישנה ברכה, כלומר שקיימות באדם עוצמות חיים בראשיתיות, ותקוות מימושן, שייך הציווי לחיי קדושה.

כל הנדבכים המעשיים של חיי קדושה חוזרים לנקודה מכריעה זו. באדם היכולת לשלוט בעוצמות החיים הא-לוהיים המתצות בזרעו אך הממלאות אותו, ולעיתים אף השולטות בו, בכדי שיוכל להשתמש במלוא חיוניותן ועוצמתן הבראשיתיות לבנין החיים ולא לחורבנם, לתוחלת עתידית ולא לאבדון. זהו התוכן העיקרי של חיי קדושה. מערכות הקדושה על סעיפיהן המעשיות מיועדות ללמד את האדם את אמנות יצירת החיים של הבורא עצמו וזאת בשני שלבים - שלב המניעה או העצירה, ושלב היצירה או הבניין.

"הקדושה השלילית" מקנה לאדם שליטה על העוצמות הא-לוהיות הבראשיתיות שביסוד קיומו הפיזי-נפשי – המיניות, השכל, הדמיון, כוחות היצירה שבו, וההתעלות הרוחנית. מתאפיינים חיי קדושה באיסורים ובסייגים, כאשר מטרת העמדת הגבולות איננה הדחקת כוחות הברכה באדם אלא רכישת היכולת ליצור חיים בכוחות אלו. העמדת הגבול, אם לומדים "לעבוד" אתו בצורה נכונה, נהפכת לנקודת בראשית באישיות המאפשרת לאדם ליצור ולעצב את חייו. הגבול הנו קו העוגן והביטחון בתודעה, המקנה חופש פנימי ממשי. המטרה העיקרית של השלב של ה"קדושה השלילית" היא לשחרר את האדם מלהיות כפוי התנהגות לעוצמות הבלתי נשלטות שבברכה הא-לוהית השורה בתוכו. באופן פרדוכסלי הן עשויות, ברוב חיוניותן, לשלול מהאדם את היכולת לקבוע את דרכו בחיים באופן חפשי.

השלב השני, "הקדושה היוצרת", איננו מבטל את הצורך בהמשכו של השלב הראשון של "הקדושה השלילית". המצב הנתון של האדם כיצור בעל עוצמות חיים בראשיתיות, והשואף להשתמש בהן בחופש לשם העצמת החיים, הוא המחייב מאמץ תמידי בכדי לשלוט בעוצמות הללו בתשתית חייו הבחיריים. חיים של "קדושה חיובית יוצרת" מקנים לאדם את היכולת לממש את הכוחות הייחודיים הטמונים בו – במיניותו, בשכלו, בכוחות היצירה שבו, ועוד - זאת באופן חפשי, גם תוך כדי תהיות, ביטוי התהומות שבנפשו והתמודדות עם הלא שלם בתוכו ובעולם, אך ללא תוצאות של חידלון והרס.

אולי הביטוי המשמעותי והדרמטי ביותר של השינוי המתחולל באישיותו של האדם בשלב הזה של חיי קדושה הוא מידת החסד המאפיין אותו, התשוקה שלעיתים איננה יודעת גבול, כמו א-לוהית, לתת ולהיטיב, דווקא מתוך אותן עוצמות חיים שפעם שלטו בו מתוך דחפים אנוכיים החזקים ביותר. האדם המשיג מידה זו של נתינת חיים ללא גבול רואה את עצמו כמי שעוצמותיו הבראשיתיות נותנות לו את האפשרות לברך ולחולל חיים, להשתמש דווקא בכוחות שפעם היו לו כה אנוכיים, לחבר, ולא להעמיק את הפירוד. נדמה שזהו שיקוף של יסוד הברכה שבתשתית הבריאה, רצון האין-סופי לחיים של הבורא המאחד את היש, המשתקפת בזעיר אנפין דרך החיים הבחיריים של האדם.

שני השלבים האלו מאפיינים את כל מערכות הקדושה בתורה - השביתה ממלאכה בשבת הינה הכרחית לעיצוב תודעה חברתית המכוונת את כוחות היצירה באדם אל מעבר לצרכיו האגואיסטיים למימוש הצרכים הא-לוהיים בבריאה; ההוראות המבחינות בין טמא לטהור במאכלים מצמצמות ומטהרות את תאוות האכילה, ומקנות לצורך הפיזי של ההזנה משמעות מוסרית קיומית - וזאת, בכדי שרצונו ודעתו של אדם לא יאטמו מרוב צורך לסיפוק אישי; והגבולות המוצקים והמפורטים בחיי חברה וכלכלה מקנים לאדם את הרצון לתת ולא רק לקחת, להגיב לצורך של הזולת ולא רק לספק את הדחף לרכוש עוד. אך נדמה שהתשתית באישיות האדם ובאשיות החברה המעצבת את היכולת של תרבות לשמור על כל גבולות מכונני חיים האלו הנה ביסוד הזרע שבגבר. איסורי העריות בתורה מקנים לאדם את שורשו של הגבול ככלי לשם החיים ןלא לשם הסיפוק האישי, ומתוך כך הם מקנים לחיי האישות במשפחה את תקוות בניין העתיד הפרטיי והקולקטיבי, וגם את עצם החלל האנושי הבטוח הנותן לקשר אינטימי להתהוות ולהתקיים לאריכות ימים.

המכנה המשותף של כל "מצוות הקדושה" הללו הוא - להפוך את עוצמות היצריות, הדחפים הבסיסיים השולטים ברצון האדם, והמביאים אותו לידי עשייה מתוך מניעים אנוכיים צרים, להיות מנוף הבונה מעגלי אחדות המחברים בין אנשים לשם בנין החיים. כאשר קונה האדם לעצמו מטבע הקדושה, יתממש בו משהו מהיכולת הא-לוהית לברך ולתת חיים לאחר, אולי אף ללא גבול. בעוצמות הבראשיתיות הטמונות בו יפרה ויעצים את החיים של עצמו, של משפחתו, של שכניו, של עמיתיו למקצוע. וכך הוא יוכל להפרות גם את הבריאה השואפת גם היא למימוש הכוחות שהבורא הטמין בה מבלי שינצל את כוחותיו הא-לוהיים לשם האינטרסים הצרים שלו ויהרוס אותה.

ה. קדושת בראשית – השבת וברכת הזרע

בסיפור הבריאה בבראשית פרק א מסופר שא-לוהים בירך בצורה מפורשת שלוש ברכות שהטביע ביצוריו - בעופות ובדגים, בזכר ונקבה שבאדם ובשבת. את העופות והדגים בירך ביכולת לריבוי החיים הפיזיולוגיים המקיימים את עתיד הבריאה. בברכה שנאמרה לזכר ולנקבה שבאדם חוזרת ברכת הדגים והעופות לריבוי ביולוגי - פיזיולוגי ומתווספת לה ברכת השלטון בנבראים - העצמת כוחות החיים באדם שיאפשרו לו ליצור כלים לשליטה בסביבה ולעצב תודעה ותרבות.

ברכת השבת, לעומת זאת, נשארת עמומה, ללא פירוט וללא תוכן מובן חוץ מההיגד שסוף מלאכת הבריאה של הבורא מהווה ראשית ברכת השבת. עם זאת, מרומז משהו מעניינה של ברכת השבת במבנה הפסוק, "ויברך א-לוהים את יום השביעי ויקדש אותו". בפסקה זו מחברת התורה באופן מיוחד את פעולת הבורא "ויקדש" לפעולת "ויברך". העדר החזרה על נושא הפסקה, "א-לוהים", וגם העדר החזרה המפורשת של הנשוא בביטוי "ויקדש אותו", מרמזים על כך שישנו חיבור מיוחד בין ברכת היום לקדושתו.

ככל שאנו מסוגלים להבין, יש לומר ביחס למציאות הבורא שאין להבדיל בה בין הפוטנציה לחיים לבין המימוש של החיים. לעומת זאת, כוחות החיים קיימים באדם רק במצב פוטנציאלי, עתידי, מצב שתלוי בבחירתו של האדם ובמעשיו בעולם, ואינם באים לידי מימושם המלא כמעט אף פעם. ייחודה של ברכת השבת היא בכך שלראשונה מתהווה בתוך מציאות נבראת, ברכת החיים במימושה, ולא רק כתוחלת עתידית. מימוש עוצמות החיים למען הפריית והעצמת החיים הנו מצב נתון בעולם בשבת, לפחות כפי שהשבת מתוארת בתחילת ספר בראשית, מצב שלא מותנה בבחירתו של האדם והתהוותו.

קשה להבין מה משמעותה המעשית של הטבעת ברכה מיוחדת שכזו באחד מימי השבוע, ואכן התורה איננה מפרטת ומרחיבה את כוונתה בכך. אף על פי כן, יש להתרשם מה"העזה" שבמעשה הא-לוהי המתואר. ביצירת השבת הטביע הבורא בנברא משהו מעצם קיומו הבלעדי, והביע כביכול את תקוותו שמימוש שפע החיים, הנו מציאות אפשרית גם לנבראים. כפי שהסברנו הרי שלא יתכן מימוש כוחות החיים בנברא ללא מציאות הקדושה, שכל מטרתה היא ליצור גבולות למימוש כוחות אלו לשם הוצאתם מהכוח אל הפועל, ללא חשש של הרס וחורבן.

יש להבין על רקע זה את הציווי לאדם של השביתה בשבת ואת מרכזיותו במקומות רבים בתורה. השביתה מפעולה אנושית יצירתית בשבת מעצבת תודעה שורשית באדם – ביסוד השאיפות, הרצונות והמעשים. תודעה זו מאפשרת לאדם לראות את החיוניות שבחייו, ואת כלל העוצמות הבראשיתיות הטבועות בו ובעולם, כשיקוף פני הבורא. כוחות הבראשיתיים כמו השפה, החכמה, הדמיון, החידוש הטכנולוגי והעשייה האומנותית הופכים בצורה זו לכלים לשם העצמת החיים והפרחתם. בתודעה הנוצרת מקדושת השבת, האדם מסוגל לצאת לעשייה וליצירה של "ששת ימי המעשה" לא כבני תרבותם של אותם "גברים אולטימטיבים" שמימים ימימה הפכו את מלכות הבורא ל"תרבות אנושית" נפולה, אלא לשם בניית החיים על פי תרבותם של בני אברהם ומשה.

ידועה ההלכה המבקשת לחבר בין תודעת השבת הנוצרת ממצוות הקדושה שבה לבין קיומם של חיי אישות בין איש ואישה בליל שבת. בעומק תובנה תורנית זו קיים ביטוי ממצה של תיקון היצריות של הגבר. זרעו הנעלם לו הופך ברצונו לביטוי של יסוד הרצון הא-לוהי לחסד שבסיס החיים. כלומר, המקום שבנפש המשקף את יצר הגבר העוצמתי של "לקחת", "לכבוש", לחוש את ההוויה באופן המפריד ולספק את הצורך הבסיסי להנאה אישית – מתעדן, בלשון המקובלים "זוכה להמתקה", ונעשה עוצמה של חסד והאחדה. יתר על כן, כוח הגבר הטמון בברכת הזרע הופך למנוף אמיתי להעיד על יסוד ה"אחד" בעולם של פירוד, הרי הוא עצם מציאותו של השבת.